"רק ההפרדה הברורה מהתרבות המקיפה אותנו תאפשר לנו לשמור על עתידנו"

הגר"ד לייבל בשיחה מרוממת ומעמיקה לבני הישיבות לרגל המצב (צילום: באדיבות המצלם)

הגאון רבי דוד לייבל - נשיא 'אחוות תורה'/מתוך עלון אחוות תורה

בפרשת השבוע אנו מוצאים דו-שיח עלום ומרתק בין משה רבנו לחותנו. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אַנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דְּבָּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. משה רבנו משתמש בלשון של שכנוע ומבטיח טובות רבות. חובב מסרב בתוקף ומודיע כי בכוונתו לשוב אל ארצו ואל מולדתו. לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. משה ממשיך להפציר בו והתורה מסיימת את הפרשה בעמימות גמורה. היא אינה מגלה לנו אם יתרו השתכנע בסופו של דבר או שמא דבק בהחלטתו לעזוב. אמנם בפרשת יתרו נאמר שיתרו הלך לארצו, ובמכילתא מבואר שהוא חזר כדי לגייר את משפחתו, אך יש המפרשים שמדובר באירוע נפרד, ולאחר מכן יתרו שב למחנה ישראל. האם יתרו עזב שוב? הרמב"ן סבור כי יתרו בחר להישאר, וכן סוברים עוד מהראשונים. למרות רצונו של יתרו לדבוק בעם ישראל, בספר שופטים אנו מוצאים שצאצאיו אינם חלק מעם ישראל. הם קבוצה נפרדת. הם ניהלו איתנו קשרים אבל הם לא התגיירו במידה כזו שהפכו לחלק מהעם היהודי. סיסרא נמלט מצבאו של ברק היישר אל אוהל של יעל אשת חבר הקיני והוא מאמין שיזכה שם להגנה. עלינו להבין אפוא כיצד קרה הדבר שיתרו, שראה את כל הניסים ורצה כל כך לדבוק בישראל, לא הצליח לחבר את משפחתו לעם ה'.

אם נשווה את יתרו לאברהם אבינו נוכל להבין את סוד כשלונו. אברהם אבינו הצטווה: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. זוהי דרישה להתנתק כדי לגבש זהות חדשה. כל העולם מן העבר האחד ואברהם אבינו מעבר אחר. כולם עובדי עבודה זרה והוא עובד לא־ל אחד. כדי לחולל את עם ישראל היה צורך בנבדלות מלאה מהתרבות של אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה. יתרו לא התבדל. הוא הגיע להשגה גבוהה מאד ואמר כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ־לֹהִים, אך הוא נותר קרוע בין שני עולמות. הוא שאף להתחבר לעם ישראל אולם במקביל הוא שמר על קשר למשפחתו ולמולדתו במדין. הפיצול הזה הפך אותו לאדם הנמצא תמיד במעמד של משקיף חיצוני. אמנם המבט החיצוני התגלה כמועיל ומכוחו הוא השיא עצות נפלאות למינוי דיינים. משה רבנו אף מבקש ממנו וְהָיִיתָ לָנוּ לְעֵינָיִם דווקא מפני כוחו להסתכל מן החוץ. אך בסופו של דבר הוא נשאר מבחוץ. לא קל היה לדעת שמשפחת הקיני תתנתק מעם ישראל.

כל עוד עם ישראל חי בתוך מציאות של ניסים גלויים במדבר היה יתרו חלק בלתי נפרד מהמהלך. גילוי השכינה בפרהסיה והנהגת המדבר שאינה כדרך הטבע החזיקו אותו בתוך עם ישראל. הניסים העצומים נתנו לו כוח להתנתק ממשפחתו וממולדתו. האתגר האמיתי הגיע עם הכניסה אל ארץ ישראל ואל חיי המעשה. בארץ ישראל הנהגת הניסים מסתיימת והחיים עוברים למסלול של טבע רגיל, הכולל עבודה קשה ומציאות של חולין. במצב זה, שבו הגילויים המופלאים אינם נכנסים לחיי שגרה שוחקים, האורות הגדולים נשכחים והאדם חוזר באופן טבעי אל שורשיו ואל משפחתו. יתרו מעולם לא השלים תהליך ההפרדה המוחלט, ולכן עם המעבר לחיים הטבעיים, הוא בחר לשוב למקומו. הנהגת יתרו מלמדת אותנו לקח חשוב על כוחה של הזהות הנבדלת. בזמנים של התעלות והארה נראה לנו כי אנו מסוגלים להכיל קשרים עם תרבות זרה. אך צריך לזכור זוהי דרישה שעוד יבואו ימי שגרה ובהם לא נוכל להסתמך על הבהירות הרוחנית שיש לנו כרגע. בעניין הזה עלינו ללכת בעקבותיו של אברהם אבינו, סלל לעצמו זהות משל עצמו. רק ההפרדה הברורה מהתרבות המקיפה אותנו תאפשר לנו לשמור על עתידנו כחלק בלתי נפרד מעם ה'.