פשוט לחנך שניאור רוכברגר מזכ"ל אחווה - התנועה לנוער חרדי:
הורים יקרים, לפני כמה ימים התקשר אליי חבר, אבא לבחור ישיבה. קולו רעד מכאב: "הבן שלי נפגע בישיבה. נפגע קשה מאוד". זו הייתה שיחה מטלטלת, שהשאירה אותי מהורהר מול הפחד שכל הורה נושא בלבו עבור ילדיו. אבל בטור הזה אני רוצה לגעת דווקא בזווית אחרת: לא רק בילד שנפגע, אלא גם בילד שפוגע, ובעיקר במה שאפשר לעשות כדי למנוע את זה מראש.
כשרגשות לא מקבלים מקום
בכל ילד מצטברים רגשות, לחצים וחוויות כואבות. חלקם מהבית, חלקם מהחברה, וחלקם ממקומות שאנחנו כלל לא מונעים אליהם. כשיש בבית ובמסגרת החינוכית מקום לשיח פתוח, הרגשות עולים, מקבלים שם, עוברים עיבוד ומשתחררים בצורה בריאה. במקרים מסוימים כדאי לבחון טיפול על ידי אנשי מקצוע מוסמכים שמאפשרים פריקה ועיבוד שנצרכים בחלק מהמקרים. אבל כשהשיח חסום, הרגשות לא נעלמים. הם נשארים בפנים. "דאגה בלב איש ישחנה", אומר הפסוק, ורש"י מביא בין השאר ש"ודבר טוב שינחמנו חבירו". האדם זקוק לשיתוף רגשי. כאב שאין לו מילים, מחפש דרך אחרת לצאת.
המסלול העוקף
כשחרדה, טראומה או כאב לא מצליחים לעבור דרך העולם הרגשי - כי הרגשות חסומים, כי לא לימדו אותנו לגשת אליהם ולדבר - הם עלולים לעקוף אותו ולעבור ישירות לגוף ולהתנהגות. לפעמים זה יתבטא בהתקפי חרדה, באכילה רגשית, בהתמכרויות, בחיפוש ריגושים או בקשרים שליליים. ולעתים זה יתפרץ גם באלימות, בשליטה כפייתית או בפגיעה באחרים חלילה. דברים אלו עלולים לקרות ביתר שאת אצל ילדים שמראש יש להם אתגרי תקשורת מילולית רגשית, אך ממש לא רק. הילד שפוגע אינו בהכרח ילד "רע". פעמים רבות זהו ילד שמטען רגשי גדול מדי חיפש מוצא ולא מצא דרך בריאה לפרוק אותו. זה כמובן לא מסיר אחריות, אבל כן מחייב אותנו לשאול: מה אפשר היה לעשות אחרת? בתקופות של מלחמה, מתח וחוסר יציבות, הדברים הללו מתעצמים. כולנו שומעים על עלייה במקרי אלימות והתנהגויות קיצון בקרב בני נוער. לכן דווקא עכשיו נדרש מאיתנו להגביר את השיח הרגשי בבית ובמוסדות החינוך.
שיח שמגן על ילדים
לשיח רגשי בריא יש תפקיד כפול. הוא גם מונע וגם מאפשר. ילד שיודע לזהות רגשות ולתת להם מילים, פחות יפרוק אותם בדרכים הרסניות. ומצד שני, אם חלילה קורה לו משהו, הוא גם ידע לבוא ולספר. הוא ירגיש שיש מי שמקשיב לו באמת, שלא מאשים ולא מכחיש. הבית הוא המקום הראשון שבו ילד לומד לומר: "אני יכול לדבר". לא רק כשיש משבר, אלא גם בשגרה היומיומית, דרך הקשבה ובמבט שאומר: "מה שמרגיש לך חשוב, חשוב לי".
מה אפשר לעשות?
לא צריך להיות פסיכולוג. אבל כן צריך להיות נוכחים. לשאול לא רק "מה למדת?", אלא גם "איך הרגשת?". לדעת להכיל תשובה קשה בלי להיבהל ובלי למהר לפתור הכול. גם במוסדות החינוך יש אחריות גדולה: לקיים שיח רגשי עקבי, לשים לב לילדים שמסתגרים או משתנים, להתייעץ com אנשי מקצוע, וליצור מרחב שבו רגשות אינם חולשה אלא שפה לגיטימית. והכי חשוב, לשאול את עצמנו כל הזמן: מה עם הילד הזה שנסוג? שהשתתק? שמתנהג אחרת? לפעמים שאלה אחת בזמן הנכון, ואוזן אחת שמוכנה באמת לשמוע, מצילות חיים.
בהצלחה! שניאור
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
🗞️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות