הוויכוחים סביב תפקיד ההורה לא נרגעים אף פעם. האם ההורה צריך למנוע מהילד לעשות טעויות או לטפח את העצמאות שלו? האם עדיף להיות חבר של הילד או לדאוג להיררכיה ברורה במשפחה? מאות ספרים נכתבו בנושאים האלה. ודווקא סביב הנושא של תפקיד הילד במשפחה אין כמעט ויכוחים.
הילד צריך לגדול, ללמוד, לרכוש מיומנויות, לעשות שיעורי בית ולצאת לחיים עצמאיים. כך פחות או יותר נראה תפקיד של הילד הממוצע במשפחה הממוצעת. אך כפי שאף אחד מאתנו לא ראה שלט על הדלת "כאן גרה באושר משפחה ממוצעת", כך קשה לנו לדמיין את הילד הממוצע הזה. בפועל הורים מטילים על ילדיהם אין ספור תפקידים שונים.
ברוב המקרים וברוב המשפחות התפקידים האלה בסך הכול נועדו לטפח את הכישורים של הילד ולעזור לו להסתגל לחיים בעולם האמיתי. ניתן לדון בשאלה האם מותר לדרוש מהילד להגשים את חלומותיהם ושאיפותיהם של הוריו, להמשיך את דרכם וכו', אך ברוב המקרים מדובר ביחסים תקינים בין ההורים לילדים עם מטען אמוציונאלי מסוים. אבל ישנם גם משפחות, בהם ההורים מתקשים למלא את חובתם כהורים, וכאן בעצם נפתח הפתח לבעיות קשות.
ולעיתים קרובות לא מדובר במשפחות קשות יום בהן להורים יש בעיה לכלכל את ילדיהם או משפחות עם מקרי אלימות בתוכן וכו'. לרוב מדובר בדווקא במשפחות שלרשויות רווחה אין שום טענות כלפיהן, היות ואנחנו מדברים כאן על החובות הרגשיות של ההורים כלפי הילדים ולא החובות הפיזיות. ההורים מעצם תפקידם כהורים חייבים להיות הצד החזק במשפחה, הצד המכוון, הדואג והאחראי. אחראי לאווירה בבית לרגשות של כל אחד מההורים. ההורים הם אלה שפותרים את הבעיות ומגינים על הילד מפני העולם האכזר שם בחוץ. ולצערנו הרב, זה התפקיד שלא מעט הורים נכשלים בו.
בדרך כלל זה קורה במשפחות בהם אחד ההורים או שניהם שקועים מדי בבעיות הפסיכולוגיות של עצמם. הבעיות הנפשיות הלא מטופלות שלהם לא משאירים מספיק משאבים לטיפול נפשי בילדים, ומה שיותר גרוע, הם לא מהססים להעביר את השרביט לילדים. הילדים פתאום מוצאים את עצמם אחראים למצבם הנפשי של כל המשפחה ובעיקר של ההורים שלהם. במשפחות כאלה נהוג להאשים את הילדים בדכדוך, כעס, אכזבה או תסכול של אחד ההורים: "תראה באיזה מצב אמא נמצאת בגללך! ", "לאבא קשה, תחשבו איך אתם יכולים לשפר לו את מצב הרוח".
אם בנוסף לאחריות על הרגשות של ההורים, מטילים על הילדים משימות רבות הקשורות לתחזוקת המשפחה, הרבה פעמים משימות שבקושי תואמות את גילם ובשלותם הנפשית, אנחנו מקבלים תמונה קלאסית של היפוך התפקידים במשפחה. קל להבין גם למה זה קורה לרוב לילדים הגדולים במשפחה, שאותם באופן טבעי קל יותר למנות כ"אחראים". הבעיה היא בעצם שהילדים האלה אחראים לא להביא חלות לשבת, אלא לשמור על שלום הבית והאווירה האמוציונאלית במשפחה.
הנטל הזה כבד מדי עבור כל ילד. הילדים לא יכולים לתפקד כהורים, הם נקלעים למצב שלא משנה מה הם יעשו, הם יכשלו במשימה. הילדים גם לא יכולים לפתור בעיות פסיכולוגיות של ההורים, לכן כל מה שהם עושים אינו מספיק מתוך הגדרה, מה שרק מגביר את ה"כישלון" של הילד. אבל הילד לא מסוגל להבין למה הוא נכשל, הוא יכול רק להרגיש אשם, להרגיש בלתי מוצלח בכל אשר יפנה. כי הרי למרות כל מאמציו, ההורים לא חוזרים לעצמם.
לא פלא שהילדים האלה יוצאים לחיים העצמאים בתחושה ברורה שלא משנה מה הם יעשו, זה אף פעם לא יהיה מספיק. לכן התסמינים הקלאסיים של ילד שגדל עם אחריות שלא שלו הם רגשי אשם בלתי פוסקים, ניסיונות לקחת אחריות על כל דבר שקורה סביבם, וכמובן גם אותם שגעונות קטנים שהתחלנו לדבר עליהם. בן אדם כזה בוחר לעצמו תחום שבו הוא מרגיש בטוח באופן יחסי: עבודה, לימודים, טיפוח הבית, בישול וכו', והוא משקיע בתחום הזה מעבר לכל פרופורציה, עד שלעיתים מבחוץ הדבר נראה כאובססיה: עבודה במשך 12 שעות ביום, ניקיון מוגזם בכל הבית, קפדנות יתרה בכל תחום אחר.
הפעילות הקדחתנית הזאת באה לחזק את ההרגשה הטמונה עמוק בפנים: לא משנה כמה אני משקיע, זה אף פעם לא מספיק, ועליי להשקיע עוד ועוד. בהשקעה האובססיבית הזאת האנשים מנסים לשקם את משפחתם, גם אם עזבו את המשפחה הזאת לפני שנים רבות.
לצערנו הרב, בעיה נוספת של האנשים האלה היא שאחריות רבה מדי לרגשות של אחרים גרמה להם במשך שנים להתעלם מהרגשות של עצמם. כשהאנשים האלה ניגשים להתמודד עם ה"שגעונות" האלה, שלעיתים קרובות די מציקים להם בחיי היום-יום, הם נראים כמו אנשים שרוצים להתחיל לשחות למרחקים, בלי שבעצם נכנסו למים אי פעם בחייהם. אך התמודדות עם מקור הבעיה והכרה איטית ברגשות האמיתיים עוזרת לאט-לאט לשנות את מודל ההתנהגות הצולע שלהם.