בישראל של סוף שנת 2025, שדה הקרב המודרני כבר מזמן אינו מוגבל לקווי החזית המבוצרים או לתאי המודיעין האפלוליים. הוא התרחב אל המרחב הציבורי, אל מסדרונות הכנסת המוארים ואל מסכי הסמארטפונים של כל אזרח.
בתווך נמצאת הצנזורה הצבאית - גוף שנולד בימי המנדט הבריטי ומנסה, לעיתים בייאוש גלוי, להחזיק את שברי הסודיות בעידן שבו המידע זורם במהירות האור. זהו קרב חזיתי בין שתי קדושות ישראליות: "ביטחון המדינה" מול "זכות הציבור לדעת".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעוד שעיתונאים פועלים תחת מגבלות מחמירות ואזרחים רגילים חשופים לחקירות משטרתיות על חשיפת סודות, קבוצה אחת נהנית מפריווילגיה ייחודית: חברי הכנסת.
באמצעות חסינותם הפרלמנטרית, הם הפכו במו ידיהם ל"צנזור הנגדי" של מדינת ישראל, כשהם חושפים סודות שבכירי מערכת הביטחון היו מעדיפים לקבור עמוק באדמה.
ובתוך כך, בזמן שהמערכת הפוליטית מתבוססת באמירות של חה"כ טלי גוטליב ביחס לאנשי השב"כ שלטענתה היו מעורבים במחדל אירועי המלחמה שפרצה בשביעי באוקטובר, הטיל חה"כ אלמוג כהן פצצה חדשה.
חשיפת הכינוי 'הסרדין הירוק' מעל בימת הכנסת ופרטי פעיל השב"כ, תחת מטריית החסינות הפרלמנטרית, הותירה את מערכת הביטחון חסרת אונים. זהו לא רק קרב על גרסאות, אלא עדות חיה לקריסתו המוחלטת של מוסד הצנזורה מול נבחרי הציבור בעידן הדיגיטלי.
הירושה הבריטית ושלטון "ועדת העורכים"
שורשיה של הצנזורה אינם נטועים בערכי הדמוקרטיה הישראלית, אלא בתקנות ההגנה לשעת חירום של המנדט הבריטי משנת 1945. עם הקמת המדינה במאי 1948, ישראל לא המציאה מנגנון חדש, אלא פשוט אימצה את המנגנון הקולוניאלי הישן. היחידה הוכפפה לחיל המודיעין, ובראשה הועמד קצין בכיר במדים. כדי לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, נקבע כי שר הביטחון הוא שימנה את הצנזור, בניסיון להפרידו מהפיקוד הישיר של הרמטכ"ל.
בעשורים הראשונים, השליטה הייתה אבסולוטית. לצד הצנזור הצבאי פעלה "ועדת העורכים" המיתולוגית – פורום סגור ואפוף עשן סיגריות שבו ישבו ראשי מערכת הביטחון עם עורכי העיתונים הגדולים. שם, בלחיצת יד ובסיכומים ג'נטלמניים, הוחלט מה הציבור רשאי לדעת ומה יישאר במחשכים.
הוועדה נהנו מגישה לסודות המדינה בתמורה להסכמה שלא לפרסמם ללא אישור. היה זה מועדון סגור שבו "האחריות הלאומית" גברה על הלהט העיתונאי. באותם ימים, הצנזורה לא היססה לפתוח מכתבים פרטיים או להאזין לשיחות של כתבים זרים. ה"ביטחון" היה מונח גמיש ששימש גם להגנה על המורל הלאומי וגם להסתתרות מפני מבוכות פוליטיות.
המכה של 1973 - כשמחדל השתיקה עלה בדמים
נקודת השבר הכואבת ביותר ביחסי הצנזורה והתקשורת אירעה באוקטובר 1973. לפני המלחמה, התקשורת הישראלית הייתה חלק בלתי נפרד מהממסד. כתבים צבאיים ידעו על ריכוזי הכוחות בגבולות, שמעו את החששות מהחזית, אך בחרו לציית להוראות הצנזורה ול"קונספציה" שקבעה כי מלחמה אינה באופק. המנהיגות הפוליטית השתמשה בצנזורה לא רק כדי להסתיר מידע מהאויב, אלא כדי להרדים את הציבור פנימה.
הדילמה בערב יום הכיפורים הייתה קורעת לב עבור הכתב הצבאי הממוצע: הוא ראה את גיוס המילואים השקט, שמע על פינוי משפחות המומחים הסובייטים ממצרים, אך כשהרים טלפון לצנזור או למקורותיו הבכירים, הוא נתקל בקיר של שתיקה או בהרגעה מזלזלת.
לאחר המלחמה, תחושת האשם הייתה קשה מנשוא. העיתונאים הבינו כי השתיקה הממושמעת שלהם מנעה מהציבור להתעורר בזמן.
נקודת מפנה משפטית נוספת נרשמה ב-1989 בבג"ץ "שניצר נגד הצנזור הצבאי", שם קבע בית המשפט את "מבחן הוודאות הקרובה" - הצנזור רשאי לפסול ידיעה רק אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית וקשה בביטחון המדינה. הסכם 1996 ניסה למסד את הרוח הזו, אך המלחמה ההיא הוכיחה שסכנה ממשית יכולה להיווצר דווקא בגלל השתיקה הכפויה.
פרשת קו 300 - הסדק הגדול בשב"כ
אחד המבחנים הדרמטיים ביותר של הצנזורה היה בפרשת קו 300 (1984). לאחר ששני מחבלים שחטפו אוטובוס נתפסו חיים והוצאו להורג על ידי אנשי שב"כ, הצנזורה הטילה איפול כבד על המעורבות של שירות הביטחון הכללי. עיתון "חדשות" שהפר את האיסור נסגר זמנית בצעד קיצוני שנועד להרתיע את הברנז'ה כולה.
כאן נכנסה לתמונה החסינות הפרלמנטרית. חברי כנסת כמו יוסי שריד סירבו לקבל את תכתיבי ההשתקה של הדרג הביטחוני. הם השתמשו בדוכן הכנסת כדי להעלות שאלות נוקבות על מה שקרה באותו לילה בשטח, כשהם מסתמכים על כך שדבריהם במליאה אינם ניתנים לעצירה. החסינות הגנה עליהם מפני העמדה לדין, והלחץ הפרלמנטרי שלהם הוא שסדק את חומת השקרים הממסדית. זו הייתה הוכחה ראשונה לכך שהחסינות יכולה לשמש כבלם דמוקרטי מול ניסיונות טיוח ביטחוניים.
עידן הכאוס הדיגיטלי והשיא של 2023
המהפכה הטכנולוגית של המאה ה-21 הפכה את עבודת הצנזור למשימה סיזיפית. בעולם שבו לכל אזרח בפתח תקווה או בעזה יש גישה לרשת חברתית, הסודיות הפכה לזמנית בלבד. החוק המיושן, שנוסח בימים של מכונות כתיבה, אינו יכול לעצור סטורי באינסטגרם או ציוץ בטוויטר (X). הצנזור הצבאי מוצא את עצמו במירוץ נגד מיליוני מקלדות, כשכל אזרח הופך ל"כתב שטח" פוטנציאלי.
שנת 2023 סימנה את שיא המאמץ של המערכת להחזיר לעצמה את השליטה. על רקע המלחמה והניסיונות להדק את הפיקוח, נפסלו לחלוטין 613 כתבות – מספר חסר תקדים המעיד על היקף הניסיונות של התקשורת לחשוף פרטים רגישים.
אך בעוד העיתונות הממוסדת מצייתת בלית ברירה, הרשתות החברתיות ממשיכות להדהד שמועות וסודות. הפרדוקס זועק לשמיים: התקשורת הישראלית כבולה למגבלות, בעוד הרשתות הזרות והאזרחים ברשת חושפים הכל ללא מורא. האם הצנזורה הפכה למחסום שרק הציבור הישראלי הממושמע עומד מאחוריו, בעוד האויב צופה בהכל בשידור חי?
תרגילים פרלמנטריים – מהאסיר X ועד טלי גוטליב
השימוש המתוחכם ביותר בחסינות כדי לעקוף את הצנזורה נרשם ב-2013 בפרשת "האסיר X". בישראל הוטל צו איסור פרסום גורף על קיומו של בן זיגייר, סוכן מוסד שהתאבד בכלא איילון. הדרמה הגיעה לשיא כשחברי הכנסת זהבה גלאון, דב חנין ואחמד טיבי ביצעו תרגיל מבריק: הם לא פרסמו את המידע בעצמם, אלא הפנו שאילתה לשר המשפטים יעקב נאמן מעל בימת המליאה בשידור חי.
היה זה רגע של הלם במסדרונות השלטון. נאמן, שנראה מופתע מעל הדוכן, גמגם תשובה מתחמקת, אך הנזק לצנזורה כבר נעשה. מרגע שהשאלה נשאלה והפרוטוקול פורסם, לתקשורת היה היתר חוקי לצטט את השאילתה ובכך לחשוף את הפרשה לעולם כולו.
לאורך השנים, גם בכירים כמו אהוד ברק ואהוד אולמרט מצאו עצמם תחת אש על כך ש"פלטו" פרטים רגישים על מבצעים בסוריה לפני הזמן הרשמי.
אך השיא הנוכחי הגיע עם חברת הכנסת טלי גוטליב. פרסומיה על עובד שב"כ והסירוב שלה להיחקר בשם החסינות המהותית יצרו משבר אמון חסר תקדים.
פסיקת בית המשפט קבעה כי דבריה חוסים תחת הגנת התפקיד, ובכך העניקה גושפנקה משפטית ליכולתם של חברי כנסת להפר צנזורה. המשמעות היא ברורה: הריבון על המידע הוא כבר לא הצנזור, אלא הפוליטיקאי.
דילמת הצנזור – הצד שמאחורי המדים
מעבר לכל הדרמה הפוליטית, נותר הצד האנושי של אנשי הצנזורה הצבאית. אלו הם קצינים שמקדישים את חייהם להגנה על סודות המדינה, לעיתים כדי להגן פיזית על חייהם של סוכנים או לוחמים בשטח. עבורם, כל הדלפה של חבר כנסת היא "סכין בגב" המערכת.
התסכול המקצועי ביחידה הוא עצום; הם רואים כיצד עבודה של חודשיים בבניית מצג שווא מול האויב קורסת בשנייה בגלל ציוץ חסר אחריות של נבחר ציבור שרצה עוד כמה "לייקים". המאבק שלהם הוא לא רק משפטי, אלא מאבק יומיומי על רלוונטיות בעולם שבו השתיקה הפכה למצרך נדיר.
הסיפור של הצנזורה בישראל הוא סיפורה של מדינה שנמצאת במצב חירום מתמיד, אך מנסה להיות דמוקרטיה תוססת. הדילמה היא קיומית: האם ניתן להמשיך להחזיק במנגנון כזה במאה ה-21? הצנזור הראשי ניצב כיום מול חזיתות מרובות: אויבים מבחוץ, טכנולוגיה בלתי נשלטת, ובעיקר נבחרי ציבור שחשים שהם מעל לכל צו.
כאשר חברי הכנסת הפכו למדליפים הראשיים והרשתות החברתיות הפכו לשופר ללא עכבות, הצנזורה נותרה השומר האחרון על החומות – אך מדובר בחומות שסדקים רבים בהן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ייתכן שהפתרון אינו טמון בהחמרת החוקים, אלא בהבנה חדשה של גבולות האחריות. בינתיים, כל עוד חברי הכנסת מחזיקים במיקרופון ובחסינות, הצנזור הראשי ימשיך לרדוף אחרי השמועות, בתקווה שהסוד הבא שייחשף לא יהיה זה שיעלה במחיר דמים כבד.
0 תגובות