שנתיים וחצי של חושך, פחד ואי־ודאות - ובתוכם ניצוץ אחד שלא כבה לרגע: האמונה. בר קופרשטיין, ששוחרר משבי חמאס אחרי למעלה משנתיים, חוזר בריאיון חג מצמרר לרגעי האימה של שמחת תורה, לחודשים הארוכים במנהרות הטרור בעזה, ולרגעים הקטנים שהפכו עבורו לנסים גלויים.
בפתח דבריו משתף בר: "בשנתיים האחרונות לא הייתה לי את האפשרות לחגוג חג פסח אמיתי, את שאר החגים - חנוכה או ראש השנה - יכולנו לציין את החג.
"כשהלכנו לקחת אוכל - למחבלים הייתה טלוויזיה בחדר שלהם, בחג חנוכה ראינו את ראש הממשלה מדליק נר שלישי אז ידענו שאנחנו בחנוכה. הראו קטע מהשידור בישראל וראינו סוכות, בחנוכה לקחנו פנס והיינו שרים שירים".
אנחנו חוזרים שנתיים וחצי אחורה, לבוקר שמחת תורה, אז בר היה סגן קצין הביטחון במתחם הנובה, הציל חיים של עשרות, עד שנפל בידי מחבלי חמאס שלקחו אותו לשבי ברצועת עזה.
"היה שם כאוס מאוד גדול", משחזר קופרשטיין: "מהרגע שהחלו הטילים הודענו לאנשים להתפזר, ולאט לאט אתה רואה שהטילים לא נגמרים, ואז נהיה פקק גדול בחניה, לקחתי את הרכב שלי ונסעתי לראות למה יש פקק, ואני נוסע ורואה רכב של משטרה חוסם את הכביש שמזהיר מירי מחבלים ואז אני מבין שיש חדירת מחבלים.
"אנחנו ממשיכים עם פינוי הרכבים ואחרי כרבע שעה רכבים חזרו עם ירי של מחבלים והבנו שגם שם יש מחבלים, מגיעים פצועים ויש חוליות מחבלים, אתה מבין שאתה במצב מלחמה. הגענו למצב שהיינו במלכודת מוות, דרום צפון - הכל חסום. אני מגיע לשוטר ואומר לו שחייבים לפתוח ציר חרום. אמרתי לשוטר שייסע ויפתח את הציר, וכך הוא סמך עלי שאני אשאר שם, כשחזרתי מהשבי הגיע שוטר לתחקר אותי ואמר לי שהפעולה הזו הצילה יותר מ-2,000 איש".
קופרשטיין חוזר לרגע החטיפה: "ראיתי את הטנדרים של המחבלים מגיעים והבנתי.. זה היה ממש כמו צבא שלם, רכבים צבאיים, לא ידעתי מאיפה זה בא, באותו רגע הבנתי שאני לא יכול להציל אף אחד וצריך להציל את עצמי, הרגשתי שמישהו תופס אותי מהיד ואומר לי לאן ללכת, בורא עולם הכווין אותי לשם ועל הדרך צעקתי לאנשים לצאת מהרכבים, אנשים היו קפואים מהלם. לא יכולתי להתעכב על כל רכב כי פשוט ירו עלי כמויות מטורפות.
"התחבאתי בשיחים, התחלתי לזחול כי יורים עלינו. עד שבעצם הגיעו אלינו, התחילו פשוט לטבוח בכולם. אני זוכר שאמרנו כולם יחד 'שמע ישראל', כל מי שהיה איתי בשיחים, כולנו ניצלנו ב"ה, זה שחטפו אותנו זה סיפור ההצלה, כל מי שהיה לפנינו - שמענו צרחות ואז צרור יריות ושקט, טבחו אותם, אמרנו שמע ישראל ומחכה לכדור שיהרוג אותך.
"אחרי חודש בשבי, שהיה מותר לנו לדבר, שיתפנו על אותם הרגעים של החטיפה, מסתבר שכולנו אמרנו 'שמע ישראל', כנראה זה מה שהציל אותנו באמת", הוסיף.
קופרשטיין מדבר על הנסיעה מישראל לרצועת עזה, על רכבי החמאס: "כל הדרך אני מתפלל לבורא עולם, אומר 'שמע ישראל' ופרקי תהילים, כל מה שאני זוכר בראש, מתחנן שלא אמות שם, אני יודע מה זה 'נוהל חניבעל' בצבא, רואים מחבלים ויורים, אני כל הזמן מתפלל שזה לא יקרה".
לילה אחרי שקופרשטיין נלקח בשבי, מחבל חמאס התריס בו בשאלה 'איפה האלוק'ים שלך': "בא אליי אחד המחבלים, המחבל שדיבר אנגלית, שאלת אותי 'איפה האלוק'ים שלכם עכשיו?', זה ערער אותי, אני באמת עם עצמי כמה שעות ולא מגיע לתשובה.
"אז אני אומר, אם יש לי שאלה שקשורה לבורא עולם, את מי אני שואל? את אמא! ואז אמרתי 'מה אמא היית אומרת עכשיו', היא הייתה אומרת שאלוקים מעמיד אותי בניסיון, ואני במבחן, וצריך לעמוד במבחן, וזה מה שהחזיק אותי שם".
בשבועות הראשונים של המלחמה, בר הועבר מבית לבית: "אנחנו מסתובבים ברחובות של עזה, הפנים לא מכוסות, בדרך כלל זה היה בשעות החושך שלא רואים יותר מידי כי אין תאורת רחוב, עברנו ככה כמה בתים".
בר משתף על נס ההצלה שלו ברצועה: "לילה אחד שהעבירו אותנו משהו לא הסתדר לי, הייתה תחושה לא טובה, הרגשתי משהו לא בסדר, צעדנו ברגל כשעה, כל הדרך אני רק מתפלל ומתפלל, מתפלל לבורא עולם 'בבקשה שיהיה לנו בסדר', הרגשנו משהו לא טוב, ביקשתי מבורא עולם שידאג לנו, שיביא אותנו למקום בטוח.
"ובאמת אחרי זה הגענו לשם, לבית שנקרא 'בית הבסטה', והשומרים לא הגיעו והחזירו אותנו לבית הקודם, כשחזרנו המחבל אמר לי 'אלוק'ים אוהב אותך', אני שואל מה קרה ואז הוא אמר לי 'אתה זוכר את 'בית הבסטה' שהייתם צריכים לעבור אליו? אז הוא הופצץ בדיוק איפה שהייתם'".
"אמרתי, שם בשבי, 'מה שקרה לי עכשיו זה לא סתם, זה בורא עולם, זו השגחה פרטית, זה מסר שהקב"ה איתי ואומר לי אתה תישאר בחיים", משחזר בר.
קופרשטיין חוזר לשיחות שלו עם בורא עולם ממעמקי מנהרות החמאס בעזה: "הייתי מדבר איתו, מדבר איתו ככה חופשי, כי לא ידעתי יותר מידי תפילות, ידעתי 'שמע ישראל', ידעתי כמה פרקי תהילים, זה היה משהו שחוזר על עצמו, אמרתי לעצמי שאתפלל בדרך שלי כי אין לי משהו אחר, אני פשוט אדבר עם בורא עולם, אני יודע שאפשר לעשות את זה וככה עשיתי.
"וכל פעם הייתי מבקש מבורא עולם דברים קטנים, בבקשה עוד תקווה, לא הייתי אומר 'תוציא אותי מפה עכשיו', אם בורא עולם שם אותי פה אז אני במבחן ובניסיון ואני צריך להיות פה, ובאמת כל הזמן הייתי מתפלל, בבוקר שחרית ו'מודה אני', כל מה שאני זוכר, ובסוף הייתי בא ומבקש 'תן לי איזו תקווה, תן לי עוד קצת אוכל, תן לי עוד כוח ללכת ולבקש מהמחבלים משהו".
"כשהייתי הולך לבקש מהמחבלים משהו", משחזר בר: "זה לא תמיד היה נגמר ב'לא', לפעמים זה היה נגמר באיומים ואפילו במכות. אז הייתי הולך ומבקש מבורא עולם 'אחרי תקופה שלא היה לנו אוכל - תן לי את הכוחות ללכת ולבקש משהו לאכול, ואז הלכתי אליהם, לא ביקשתי כלום והם פשוט הביאו לי עוד אוכל, אם זה לא בורא עולם אז מה כן? בחיים לא קרה לנו שהם מעצמם מביאים לנו אוכל".
פדוי השבי מוסיף לספר על עזרה עליונה נוספת שקיבל: "ביקשתי מבורא עולם איזה מסר, פתאום אני שומע את אמא שלי ברדיו, ביום הולדת שלי, אם זה לא בורא עולם, אז מה כן?".
קופרשטיין שהה בשבי וצפה בעסקה הראשונה בה שוחררו הנשים והילדים ובעסקה השניה בה שוחרר גם חברו לשבי אוהד בן עמי, אבל הוא מדגיש שלא היה בו תסכול או זעם: "לא, ממש לא. תמיד ידעתי שהזמן שלי יגיע, עכשיו זה הזמן של אוהד, עכשיו אני שמח בשמחתו שחוזר לילדים ולהורים שלו, עכשיו זה הזמן שלו להיות בבית, אני כבר אסתדר".
"ידעתי שהזמן שלי יגיע", מוסיף בר: "בורא עולם שמר עלי, שומר עלי, הציל אותי לא פעם ולא פעמיים, ואם כל זה קרה - אין סיכוי שאני לא יוצא מפה, תמיד האמנתי שאני יוצא מהשבי, אז הזמן שלי הגיע והנה ב"ה אני פה".
בר חוזר לרגעים המרגשים של לילות השבת במנהרות חמאס, עשרות מטרים תחת האדמה: "וואו, האמת שאני זוכר שבת אחת שלא תשכח לי, היינו אני, אלקנה ואוהד, ואז צרפו אלינו את יוסף חיים אוחנה, שגב ומקסים. באותה שבת היינו שישה בתוך מנהרה ופשוט שרנו ביחד את 'שלום עליכם', הרגשנו שכל המנהרה רועדת, זה היה ממש מרגש, היה לנו דמעות של אושר, הרגשנו שבורא עולם שם עלינו מלאכים ועטף אותנו יחד, זו הייתה שבת מרגשת ומאז כל שבת עשינו קידוש".
קופרשטיין חוזר לשיחות על היהדות בתוך מנהרות חמאס: "זה היה מדהים לראות שאני באתי מבית מסורתי, למדתי, אני מבית מסורתי, וגם אלקנה יודע לא מעט על הדת, ומי שלא יודע הייתה להם ממש זיקה לדת, בואו תלמדו אותי, אוהד שידע ראיית חשבון - לימד אותנו ואמר 'בואו תלמדו אותנו תורה', הרגשנו שהם רוצים את התורה עוד, זה היה מרגש, הייתה לנו את הזכות לתת לאנשים את המתנה הזו באמת".
על ההפצצות של צה"ל, מספר בר: "ברור, כל יום וכל שעה, יש פיצוץ והכל רועד, נופל עליך חול מלמעלה, אתה נמצא מתחת האדמה - פצצה אחת לא במקום והכל קורס עליך, אתה נשאר שם לנצח, תמיד אתה מפחד. אבל כל פעם שהיה איזה פיצוץ - אתה אומר 'שמע ישראל' במיידי, פרקי תהילים, אפילו קראנו יחד 'שיר למעלות', זה מה שהחזיק אותנו, האמונה הזו".
בר חוזר לימים לפני השחרור כשנודע לו שיש עסקה והוא בדרך הבייתה: "על העסקה האחרונה ידענו כמה ימים לפני השחרור, הם קראו לנו אליהם ואמרו 'תשבו תראו טלוויזיה', לא אמרו כלום, ואז ראינו שבאמת הממשלה אישרה את העסקה ויוצאים לדרך, רואים את המשפחות חוגגות. ואז הסתכלנו אחד על השני ואמרנו 'יופי, סבבה', זה היה כזה 'בוא נראה אם זה ייצא אל הפועל', אתה יודע כמה פעמים ראינו את זה בטלוויזיה? לא רצינו עוד אכזבה. אם זה יקרה - זה יקרה, נהיה מאושרים בבית".
בר חוזר לבוקר השחרור: "זה היה מטורף, יצאנו מהמנהרה, פותחים לך את הדלת, את הפיר, אתה מקבל משב של רוח לפנים אחרי כמעט שנתיים במנהרה, במנהרה אין לך אוויר ואז אתה מקבל את האוויר ואת השמש, ראינו הרס עצום, ואז אתה שומע ילדים וציפורים, אתה שומע שיש חיים, היינו בבור, פתאום אתה שומע משאית צופרת, אלו דברים שלא היו לנו שנתיים".
"בטח שאני זוכר", משחזר בר את המעבר הראשוני לידי כוחות צה"ל ברצועה: "היינו אצל ה'צלב האדום', הגענו לקו הצהוב, פתאום אתה רואה את הנגמ"ש של חטיבת הנח"ל, ואני הייתי בנח"ל - זו הייתה סגירת מעגל בשבילי, הכוחות ליוו אותנו, פתאום אתה רואה בסיס של צה"ל על איזו גבעה וכולם מנופפים לשלום ואתה אומר 'שרדתי את זה, ניצחתי'".
0 תגובות