הכלל התלמודי קובע שמצווה 'לקיים את דברי המת'. השאיפה לקיים את רצון האדם אחרי פטירתו לפעמים היא מקור להרבה כאבי ראש, אם בדיני ירושה או סתירות בין הצוואה של המת לדברים שאמר בעל פה וכדו'.
אך פעמים נדמה שיש אנשים שמתחכמים ומנצלים הזדמנות זו ומותירים ליורשים להתמודד עם משימות מאתגרות במיוחד, אך תמיד טוב שהיה רב פיקח בסביבה.
כמו לדוגמא בסיפור הנחמד הבא:
תקברו אותו מיד
בקהילת יוהנסבורג שבדרום אפריקה אדם ציווה לפני מותו את בניו וזרעו אחריו שלא יקברו אותו טרם יחלפו 24 שעות משעת יציאת הנשמה. משום שלטענתו המחקרים מורים שהגוף עדיין לא מת באופן מוחלט עד לזמן זה, ואינו רוצה להיקבר חי.
ויהי היום והברנש דנן מת 'בערב שבת'.
הדילמה המשפחתית החלה: אם ימתינו כצוואתו יצטרכו להלינו עד יום א' בערב (הח"ק אינם עובדים ביום א' בחלק מן המקומות בחו"ל) ולא ידעה המשפחה את נפשה.
באותה העת רבה של יוהנסבורג היה הפוסק רבי משה שטרנבוך שליט"א ראב"ד העדה החרדית שפטר את הסיפור מינה וביה והורה להם לקוברו מיד.
וכך עשו.
בימי השבעה שבא הרב לנחם הסביר לאבלים את פסקו:
הרי ממה נפשך: אם בערב שבת היה אביכם מת לגמרי, הרי שגם הוא לשיטתו יסכים שיקברוהו, אך אם באותה העת עדיין לא היה מת אזי אין מצווה לקיים דבריו...
0 תגובות