יש בלבנו כאב הזועק יום ולילה, החרדה על אחינו ואחיותינו שנלקחו כבני ערובה, ששמותיהם עוברים מפה לפה, שפניהם רודפים את תפילותינו ואת מחשבותינו.
אנו מקווים, בימים הקרובים, לשובם. אנו מתפללים שהשחרור הזה יהיה מלא, שיהיה מהיר, שיהיה מלווה בכבוד, ושתפילותינו, מאמצינו הדיפלומטיים וביטחוננו בא-ל יובילו לעבר הנס הזה. אך מה תסמל, במבט יהודי, גאולה זו, וכיצד למקם אותה מול כוחות הברבריות ששיעבדו אותם? כי אין מדובר רק במעשה פוליטי או צבאי, אלא במאבק מוסרי, רוחני.
האויב המוסרי והרוחני - החוטפים, התליינים, ואלה שמעודדים את חמאס אינם יריבים פוליטיים פשוטים. הם ההתגלמות של רוע קיצוני, שרומס את כבוד האדם, משעבד את החף מפשע והופך את הפחד לחוק.
מפלצות אלה ותומכיהן שוללים את כבוד האדם, מבקשים להכניע את החף מפשע ומקימים את הפחד כחוק. באירופה, במדינות הערביות העשירות, יש שתומכים במצב הקיים, מממנים או עוצמים עין, תוך הימנעות מהתחייבות גלויה כלפי הרדיקלים כגון חזבאללה או חמאס.
המשחק הכפול הזה חושף את הצביעות של עולם המתיימר לתמוך בפלסטינים אך מסרב למחוייבות מוסרית, ונמנע מענישת האשמים האמיתיים. אלה שותפים מתוך מחדל, בוני שקרים דיפלומטיים.
אבל במחשבה היהודית אין ניטרליות מוסרית. כאשר אדם מבזה את הנורמה האנושית הבסיסית ביותר – כיבוד החיים – הוא נעשה בעיני התורה רודף, כלומר הורס שיש לעצור אותו. ואם ניתן להציל חיים, זו נעשית מצווה: "לא תעמוד על דם רעך".
הזכות להציל, והחזון היהודי של הגאולה במסורת שלנו, הצלת חיים גוברת כמעט על כל מצווה אחרת. גם אם האויב מתיימר להסתתר מאחורי אזרחים, אין להקריב את כבודו של השבוי.
הדרך של דיפלומטיה, לחצים בינלאומיים, חילופים – היא לגיטימית, אך "שחרור מקובל" אמיתי הוא רק כזה שבו האדם שב חופשי, שלם, ונשמתו שמורה. אך מעבר לאירוע פוליטי בלבד, שחרור זה הוא מעשה של תיקון מוסרי לפני אלוקים ולפני האומות: הוא מכריז שחיי אדם, הנובעים מן הבריאה האלוקית, אינם ניתנים למשא ומתן ואינם ניתנים להשפלה.
כמה דברי השראה מהרב דסלר, ביצירותיו – ובייחוד ב"מכתב מאליהו" – מדגיש את המאבק הפנימי נגד היצר הרע ואת ההבחנה בין ערכים רוחניים לערכים חומריים. הוא מזהיר שכאשר תרבות מתמקדת בחומר, בכוח, ברווחים, בעוצמה, תוך נטישת ליבה המוסרי – היא מידרדרת.
בהקשר של עימותנו: מדינה או קואליציה המטפחות רק מבנים דיפלומטיים מבלי לשקם את המוסר, מבלי לנקוט עמדה נגד חוסר האנושיות – גוזרות על עצמן כישלון רוחני. הרב דסלר ראה גם באמנציפציה – הזמן שבו שוחררו היהודים באומות – מעשה אלוקי של הכנה לגאולה, אך הוא מדגיש שהכנה זו חייבת להיות רוחנית, לא רק פוליטית. אם ישראל וידידיה רוצים לראות עתיד של שלום, עליהם לדאוג ששחרור בני הערובה יהיה מלווה בתיקון מוסרי, בתודעה קולקטיבית של מה פירוש הדבר לעמוד על הצדק, על התורה.
החפץ חיים מלמד שדיבור בכבוד, באמת ובצדק הוא חובה יסודית. בעולם שבו תעמולה, השמצה ושקר מתפשטים כאש, מזכיר לנו החפץ חיים שאויבנו אינו רק פיזי אלא גם לשוני. כל מילה של שנאה, כל הצדקה של רוע – היא חילול. בעת השחרור עלינו לא רק לשיר את שמחת השיבה, אלא גם למדוד את דברינו. שלא יהפכו דיבורינו בעצמם לכלי נשק של שנאה. שנדבר לא בנקמה אלא בצדק.
מה לקוות בימים הבאים, וכיצד לנהוג
● לקוות – אך בלי אשליות: אנו מקווים לשחרור, אך יודעים שהדרך תהיה קשה. יהיה צורך בהתמדה, בדיפלומטיה תקיפה, ואולי גם בלחץ בינלאומי
● תפילה: שכל בית כנסת, כל בית, כל לב – יעלה בתחינה לפני ריבון כל העולמים. כי הנס מתרחש כאשר משלבים את כל האמצעים – המדיניים, הביטחוניים, והתודעתיים.
● סולידריות מוסרית וכספית: לא די בתגובות ובדיבורים. יש לתמוך במשפחות, בארגונים, ובמאמצים הביטחוניים הלגיטימיים.
● זהירות מדיבורי שנאה: לא ניפול למלכודת של נקמה מילולית. כל מילה חשובה. בהשראת החפץ חיים, נדבר נכון, בצדק, בלי השמצה ובלי הגזמה.
● תיקון פנימי: שנבחן כולנו את עצמנו. שהמבחן הזה יהיה קריאה קולקטיבית לשוב – לא רק אל הארץ, אלא אל אלוקים, אל התורה, אל הצדק. כי הניצחון האמיתי לא יהיה רק בשובם של השבויים, אלא בכך שהעם כולו ישוב לערכיו הגבוהים ביותר.
לאלה המעדיפים לעשות עסקים עם משטרים סמכותניים המזינים קיצוניות, הנמנעים מהתייצבות נגד הטרור ומעבירים כספים למסלולים אפלים – זכרו כי יבוא היום שבו יעמדו לא לדין לפני בני אדם, אלא לפני אלוקים.
לסיכום, שחרור החטופים יהיה רגע של שמחה, רגע קדוש. אך עליו להיות ההתחלה – לא הסוף. תחילתה של אתיקה חדשה, של תודעה לאומית חדשה. שכל לב יתרומם, שכל נשמה תזכור שהאויב אינו רק מבחוץ, אלא גם במה שפחדני, מתפשר ואדיש בתוכנו. שהמבחן הזה יעצב דור שלא רק דורש את חירות השבויים, אלא נושא את חירות הנפש, חירות הדיבור, חירות התורה – ושנהיה ראויים למי שסבלו, לצעקתם, להעדרם ולשובם.
0 תגובות