״אם היית לוחץ עכשיו על כפתור ומחזיר לי את הראייה, נראה לי ש-99 אחוז שהתשובה שלי הייתה לא״.
המשפט הזה נחת באמצע הראיון כמו רעם.
מול אלי גוטהלף ישב מאיר לוי, אדם שאיבד לחלוטין את מאור עיניו לפני 19 שנה. אבל דווקא מי שאינו רואה כבר כמעט שני עשורים, נשמע כמי שמצליח לראות דברים שרבים מאיתנו מפספסים.
הראיון נפתח בצורה יוצאת דופן. גוטהלף חבש כיסוי עיניים והחליט לנהל את כל השיחה בלי לראות דבר.
שלוש דקות בלבד הספיקו כדי לערער אותו.
״אני קולט כמה אני משתמש במיקרו-הבעות, בשפת גוף, במבטים. פתאום הכול נעלם. איבדתי את תחושת המרחב שלי״, הוא הודה בפני לוי.
אבל עבור לוי, זאת אינה חוויה זמנית.
זאת המציאות.
כבר 19 שנה.
״יום אחד הבנתי שהחנות לא נסגרה. אני פשוט כבר לא ראיתי אותה״
לוי נולד בריא. בילדותו אובחנה אצלו גלאוקומה קשה, מחלה שפוגעת בעצב הראייה. במשך שנים הוא ראה פחות ופחות.
לא היה רגע אחד שבו האור כבה.
הייתה דעיכה.
איטית.
אכזרית.
יום אחרי יום.
״זה לא קרה בבום. כל יום ראיתי קצת פחות. מצד אחד זה קשה, מצד שני אתה מקבל עוד יום מתנה לראות״.
הוא המשיך לנסוע באופניים, ללמוד, להיאחז בשגרה.
עד שהמציאות הכניעה אותו.
אחד הרגעים שנחרטו בו התרחש כשנסע לקנות דבר מה בחנות שכונתית.
״חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי: מה, סגרו את החנות? לא הבנתי מה קרה. רק אחר כך הבנתי שהיא הייתה שם כל הזמן. אני פשוט כבר לא ראיתי אותה״.
זה היה רגע של התנגשות חזיתית עם המציאות.
״ממש חוסר אונים״, הוא מגדיר זאת.
שלוש שנים של חושך
בגיל 17, כשהבין לאן הדברים הולכים, נכנס לתקופה קשה.
שלוש שנים.
דכדוך.
כעס.
בדידות.
לילות ללא שינה.
״כעסתי על הקדוש ברוך הוא״, הוא אומר בכנות נדירה.
לא מעט אנשים ניסו לעודד אותו.
רבנים.
חברים.
אנשים טובים.
הוא שמע.
אבל לא באמת הקשיב.
רק שנים אחר כך הבין שכל מילה שנאמרה לו נשארה איפשהו בפנים.
״באותו רגע זה לא עזר. אבל אחר כך גיליתי שכל מה שאמרו לי נתן לי כוח״.
זאת אולי אחת התובנות החזקות ביותר שעלו במהלך השיחה.
לפעמים אדם שנמצא במצוקה לא מגיב.
לא נפתח.
לא משתף פעולה.
אבל זה לא אומר שהוא לא שומע.
הרגע ששינה הכול
השינוי הגיע במקום בלתי צפוי.
לוי הגיע למסגרת שיקומית לעיוורים. שם פגש אנשים רבים שאיבדו את ראייתם.
יום אחד לקחו אותו למפעל תעסוקתי.
מה שראה שם, דווקא בלי לראות, טלטל אותו.
״ראיתי אנשים גאונים. אנשים עם יכולות מטורפות. וכולם היו תקועים בעבודות שלא התאימו להם. כאב לי עליהם. כאב לי על עצמי״.
באותו בוקר הוא קיבל החלטה.
״קמתי ואמרתי לעצמי: אני קופץ למים. זאת המציאות שלי. אני לא יכול לברוח ממנה. אז אני הולך לחיות איתה״.
לא לשרוד.
לחיות.
״אל תרחמו עליי. דברו איתי״
במהלך הראיון חזר לוי שוב ושוב לנושא אחד: היחס של החברה.
לא הנכות.
לא הקושי.
היחס.
״אנשים מדברים עליך במקום לדבר איתך״, הוא מספר.
הוא מתאר סיטואציות שבהן אנשים אומרים למלווה שלו ״תיקח אותו לחדר״ במקום לפנות אליו ישירות.
״אני פה. אני בן אדם. תשאל אותי״.
לדבריו, הרחמים הם לעיתים קרובות תגובה שמשרתת את מי שמרחם, לא את מי שמקבל את הרחמים.
״אל תרחמו. תתקשרו. תשאלו. דברו״.
הפחד מכלבים שהפך לסיפור אהבה
ואז מגיע אחד הפרקים המפתיעים ביותר בסיפור.
לוי פחד מכלבים פחד מוות.
ברמה כזאת שאם היה כלב בבניין, הוא לא בטוח שהיה נכנס אליו.
אבל כחלק מהליך קבלת כלב נחייה, הגיע למרכז הכשרה.
שם קרה משהו שהוא עד היום מתקשה להסביר.
״פתאום שאלו מי רוצה להיכנס ללטף את הכלב. ואני הייתי הראשון שהרים יד״.
הפחד נעלם.
פשוט כך.
באותו מרכז הוא פגש גם אישה נוספת שהגיעה לקבל כלב נחייה.
הם התחילו לדבר.
אחר כך לצאת.
ולבסוף התחתנו.
״בן דוד שלי אמר שזה כנראה השידוך הראשון בהיסטוריה שכלב עשה וכולם היו מרוצים ממנו״, הוא צוחק.
תשע וחצי שנים של המתנה
גם הדרך לילדים לא הייתה פשוטה.
במשך תשע וחצי שנים המתינו.
התפללו.
קיוו.
ואז הגיע הנס.
היום הוא אבא.
וכאן נשאלת השאלה שרבים היו חוששים ממנה.
איך מרגיש אבא שמעולם לא ראה את החיוך של בנו?
התשובה שלו שקטה.
ומטלטלת.
״אני רואה אותו. אני רואה את החיוך שלו. לא בעיניים. בלב״.
מי באמת עיוור?
ככל שהשיחה התקדמה, משהו השתנה גם אצל גוטהלף.
בתחילת הראיון הוא התקשה.
חיפש סימנים.
הבעות.
תנועות.
אישור מהעיניים.
אבל ככל שהזמן עבר, הוא התחיל להקשיב באמת.
לנשימות.
להפסקות.
לניואנסים שבקול.
לבן האדם.
״אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני באמת שומע מישהו״, הודה במהלך השיחה.
אולי זאת הייתה התובנה העמוקה ביותר שעלתה מהמפגש.
לא על עיוורון.
על ראייה.
כי במשך שעה שלמה ישבו שם שני אנשים שלא ראו דבר.
ואיכשהו, דווקא בחושך המוחלט, התגלו דברים שרבים מאיתנו לא מצליחים לראות גם באור יום.
0 תגובות