תורת המספרים של איש אחד: לנהל אימפריית חסד ללא חשבון בנק
הוא רק בן 38, אבל הרזומה שלו נקרא כמו תסריט לסרט הרפתקאות שחצה את גבולות ההיגיון. כבר בתחילת השיחה, אלי גוטהלף מציף את הדיסוננס הבולט ביותר שניצב מולו באולפן. מצד אחד, יושב מולו אדם שביקר בלמעלה מ-150 מדינות, שימש כרב הראשי בקולומביה ובגואטמלה, פיקד על זירות אסון בינלאומיות של זק"א ברעידות אדמה בטורקיה, סוריה ואמריקה הלטינית. מצד שני, טון הדיבור שלו נטול כל מאמץ או דרמה. גוטהלף מציין את השלווה הבלתי סבירה הזו – אדם שלא מביט בשעון, לא בודק את הטלפון בניירוזיות, ומשדר נינוחות של נזיר, למרות שהוא מבלה באוויר למעלה ממאה שעות בחודש.
ההסבר של הרב יוסף ג'רמון (או 'גרמון' באמריקה הלטינית, כדי לא להקשות על המקומיים עם ההגייה) לשלווה הזו, טמון במודל הפעולה הלא-שגרתי שלו. ג'רמון הקים את "הקואליציה ההומניטרית", ארגון הצלה וחסד עולמי שפועל בשיטה שמנוגדת לכל היגיון תאגידי מוכר. "זה ארגון מאוד מעניין כי זה ארגון שהוא לא עובד כמו ארגון רגיל," מסביר ג'רמון, "אין לנו חשבונות בנק. אנחנו לא אוספים כסף. תמיד אנשים שואלים 'כאילו, מה? איפה אנחנו תורמים לכם?' לא אוספים כסף, וזה מביא שקיפות ומביא הרבה כוח". המודל הזה מאפשר לו לפעול במהירות שיא, להסתמך אך ורק על רשתות אנושיות, הון חברתי מקומי והתנדבות טהורה של מומחים ורופאים, מבלי להיות כבול לבירוקרטיה פיננסית.
כאשר גוטהלף מנסה להבין כיצד השיטה הזו עובדת ברגעי אמת, ג'רמון מספק דוגמה חיה מרעידת האדמה האחרונה בקולומביה. באופן מקרי, הוא נכח באזור בשל השבעת הנשיא, ושעות ספורות לאחר הרעש, המתנדבים המקומיים שלו כבר היו פרוסים בשטח עם אפודים. "אנשים לפעמים בהלם," הוא מתאר בחיוך דק. המהירות הזו יצרה תגובות קיצוניות: בעוד שרופאים מקומיים התגייסו בהמוניהם ואנשי עסקים תרמו חומרי בניין לשיקום בתים, קונספירציות אנטישמיות החלו לצוץ ברשתות. מלומד קולומביאני אחד אף פרסם סרטון המסביר כיצד ג'רמון בעצמו "גרם" לרעידת האדמה, משום שהוא תמיד מופיע ראשון בזירות האסון, מעין "לירן חולצה אפורה של האסונות", כפי שגוטהלף מגדיר זאת בהומור.
אך ג'רמון לא מתרגש מהרעש השלילי. מבחינתו, השטח מדבר בעד עצמו. היכולת להניע טונות של ציוד הומניטרי ועשרות רופאים מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים תחת מעטפת שמזוהה עם ישראל, מייצרת תוצאה כפולה: הצלת חיים, ובניית אהדה לישראל. "אני לבד לא יכול לעשות כלום, אבל אם כולכם ביחד – אנחנו יכולים לעשות הכל," הוא נוהג לומר לפעילים שלו. האצלת הסמכויות המוחלטת הזו, שבה הוא סומך על מנהיגים מקומיים ולא מנסה לשלוט בכל פרט, היא זו שמאפשרת לו לנהל את המערך המסועף הזה מתוך רוגע פנימי עמוק.
"אנחנו מנפחים את החושך": המרדף אחרי פילושמיות במדינות עוינות
השיחה באולפן מקבלת תפנית חדה כאשר גוטהלף מניח על השולחן את שאלת האנטישמיות. כישראלי שחי על ציר אשדוד-העולם, איך ג'רמון מתמודד עם גלי השנאה ששוטפים את הרשתות ואת רחובות אירופה? כאן, ג'רמון חושף את התזה המרכזית שעומדת בבסיס ספרו החדש: 'פילושמיות'. בעוד שהעולם היהודי עסוק באובססיביות במעקב אחר האנטישמיות, ג'רמון טוען שאנחנו מפספסים תופעה רחבה, עמוקה וחזקה הרבה יותר – האהבה וההערצה לישראל וליהדות.
כדי להמחיש זאת, הוא לוקח את גוטהלף לביקורו האחרון במדריד, ספרד – מדינה שנתפסת כיום כאחת העוינות ביותר לישראל בזירה המדינית. "קמו לי שם כמה [ישראלים] אמרו לי: 'אתה מנותק, אתה חי באוטופיה, איפה אתה חי? אתה אף פעם לא יצאת מהארץ בטח'," הוא משחזר בחיוך. התגובה שלו הייתה חדה ופרקטית. הוא שאל את הקהל המפוחד כמה מהם העזו ללכת עם כיפה ברחוב 'גראן ויה' המרכזי. התשובה הייתה, כצפוי, אפס. לעומתם, ג'רמון הלך בגאון עם הכיפה לראשו. התוצאה? קטיף של חוויות חיוביות.
"אנשים מגיעים אליי ורוב התגובות היו חיוביות," הוא פוסק. "היה אחד צעק 'פרי פלסטיין', אמרתי לו 'אני גם בעד פרי, שהכל יהיה בחינם'. אבל רובם אנשים שהגיעו להגיד כמה הם תומכים בישראל". ג'רמון מנתח בפני גוטהלף את עיוות המציאות של צרכני התקשורת. המוח האנושי, שמתוכנת הישרדותית לחפש סכנות ואנומליות, נמשך אל אירוע השנאה הבודד. צעדת ענק של עשרות אלפי תומכי ישראל בגואטמלה תסוקר בתקשורת רק דרך הפריזמה של אדם אחד שקילל את השגריר בשולי האירוע. התקשורת מוכרת פחד כי זה מה שהקהל קונה, אך המציאות ברחוב הגלובלי, כך הוא מתעקש, שונה לחלוטין.
המסקנה של ג'רמון היא כמעט חתרנית עבור האוזן הישראלית הרגילה: המלחמה הישירה באנטישמיות רק מתדלקת אותה. בהסתמך על מה שהוא מכנה "אפקט הצפרדע" ממכות מצרים, הוא מסביר שככל שחובטים בתופעה, כך היא מתפצלת ומתרבה. צעירים אירופאים נטולי זהות לאומית או דתית מוצאים בשנאת ישראל תחושת שייכות מלאכותית. הפתרון שלו אינו מאבק חזיתי, אלא העצמה מאסיבית של הפילושמיות – זיהוי וחיזוק הכוחות שאוהבים את ישראל, מסיבות היסטוריות, תרבותיות או ערכיות, ומתן פלטפורמה לקולם המושתק.
על אדיוטים שימושיים וחיבוק דוב נוצרי: העימות על מניעיהם של אוהבי ישראל
בשלב הזה, גוטהלף בוחר לאתגר את הגישה האופטימית הזו, ומעמת את ג'רמון עם סוגיה נפיצה במיוחד: התמיכה האוונגליסטית בישראל. גוטהלף מזכיר את סערת הרגשות בעולם היהודי סביב פטירתו של צ'רלי קירק, ומציף טענה נוקבת: האהבה הזו מותנית. בסופו של התהליך התיאולוגי שלהם, הנוצרים האוונגליסטים ממתינים לתרחיש אפוקליפטי שבו היהודים יאלצו להתנצר או למות. גוטהלף שואל בגלוי – האם אנחנו לא עורכים דה-לגיטימציה לזהות שלנו כשאנחנו מתרפקים על "אידיוטים שימושיים" שרוצים בהשמדתנו הרוחנית?
ג'רמון מקשיב לדברים בדריכות ומסכים שזהו אכן "נושא מאוד עדין". עם זאת, התשובה שלו חושפת את הפרגמטיות העמוקה שמאפיינת את פועלו, לצד היכרות תיאולוגית אינטימית עם מנהיגי הדתות השונות. הוא מסביר את האהבה הנוצרית לישראל דרך שלושה מניעים: המניע התנ"כי (ההבטחה שאלוקים יברך את מברכי אברהם), המניע ההיסטורי (הבנה שאומות שרדפו את ישראל נכחדו), והמניע המשיחי שעליו מצביע גוטהלף.
במקום להיבהל מהמניע השלישי, ג'רמון בוחר לנטרל אותו בעזרת הומור שנון והיגיון קר. "סיבה שלישית הם אומרים שהוא [יש"ו] יגיע. אני תמיד אומר להם: 'נחכה, תעדכנו אותי כשהוא מגיע, אני מגיע לקבל אותו', ואין לי גם בעיה עם זה". הוא מבהיר כי מבחינת האוונגליסטים, ישו יחזור והיהודים יכירו בו – נבואה שלא מהווה כרגע איום פיזי ממשי. ג'רמון מסרב לבזבז זמן ואנרגיה על ויכוחים תיאולוגיים אודות אחרית הימים, בזמן שבהווה נדרשת ברית אסטרטגית דחופה.
"אנחנו צריכים לברר בדיוק איפה האינטרס כרגע נמצא," הוא מנתח בקור רוח. "אם אני רואה נוצרי... כרגע אני באמת מבין שהוא מסמל את הערכים היהודים-נוצרים בעולם, והוא בעצם ביחד איתו אני עושה כוח של אור מול החושך של הרדיקליות... אנחנו צריכים לאחד כוחות". ג'רמון לא משלה את עצמו, הוא מכיר בכך שלכל צד יש אינטרסים. אך כאשר נוצרים נטבחים באפריקה והעולם המערבי שותק, הברית עם ישראל, שמהווה מחסום קדמי מול האסלאם הרדיקלי, היא קריטית לשני הצדדים. הפילושמיות הזו, גם אם מניעיה מורכבים, היא נכס שאין לישראל את הפריבילגיה לזרוק.
קניבלים, גנבים והפסיכולוגיה של הכיפה: כשהמציאות עולה על כל דמיון
הפילוסופיה של ג'רמון עומדת למבחן ברגעים המגוחכים, המסוכנים והבלתי צפויים ביותר שאדם יכול להיקלע אליהם. גוטהלף, שמוקסם מהקצב המסחרר של הסיפורים, מבקש לצלול אל רגעי הקיצון הללו. מתברר שההחלטה של ג'רמון לחבוש כיפה בכל מקום בעולם – למורת רוחם של יועצי ביטחון ומלווים מקומיים – אינה רק אקט של התרסה דתית, אלא כלי פסיכולוגי רב עוצמה. בהשראת רבו, הרב ג'ונתן זקס זצ"ל, ג'רמון מאמין באמונה שלמה ש"לא יהודים מכבדים את היהודים שמכבדים את היהדות".
כאשר ההנחה הזו פוגשת את סמטאות גואטמלה החשוכות בליל שבת, התוצאה כמעט סוריאליסטית. ג'רמון משחזר כיצד צעד לבדו לאחר שנחת דקות לפני כניסת השבת. שני שודדים זינקו עליו מהחשיכה ודרשו את כספו, בהנחה שהאדם המהודר בחליפה מחזיק שלל רב. נטול אמצעים לחלוטין, ג'רמון בחר בתגובה בלתי צפויה: "באותו רגע... אני עושה להם פרצוף של 'אוי, מה קרה לכם היום?'". השודדים המבולבלים שאלו לפשר התגובה, וג'רמון הודיע להם ביגון מזויף שרגע לפני כן, מישהו אחר כבר שדד אותו ולקח הכל. התוצאה? השודדים הפכו למנחמים. "הם מתחילים לנחם אותי, הם אומרים לי 'אל תדאג' וזה... כאילו אתה יודע, גנבים טובים כאלה, חמודים".
המפגשים המוזרים לא עוצרים שם. בלב פפואה גינאה החדשה, מדינה של שבטים נידחים ותנאים פרימיטיביים, מצא את עצמו ג'רמון פנים אל פנים מול בנו של קניבל לשעבר. המחשבה הראשונה שעברה בראשו, כפי שהוא מודה בפני גוטהלף בצחוק מתגלגל, הייתה: "וואי וואי, אני עכשיו הולך להיות האוכל הכשר שלהם". אך המקומי, ברגע שזיהה את הכיפה ואת המוצא הישראלי, חיבק אותו בחום והכריז: "אנחנו היינו אוכלים רק את האויבים שלנו, ומישראל אין לנו אויבים. אנחנו אוהבים את ישראל".
האנקדוטות הללו, שמטלטלות את המאזין בין צחוק לפחד מצמרר, משרתות מטרה ברורה בנרטיב של ג'רמון. דרך השוק בסומלילנד – שם אובטח בידי עשרות חיילים לאחר איום ממוקד מצד גורם תימני, רק כדי לזכות בהתנצלות גורפת מהאוכלוסייה המקומית שהתנערה מהשנאה – הוא מוכיח את טענתו: הזהות היהודית המובהקת פותחת דלתות שאנומליה רגילה פשוט אינה יכולה לפתוח. כשאתה משדר ביטחון בעצמך, העולם, לרוב, מגיב בהערכה.
לילות במטרו של פריז והעימות בלב הג'ונגל מול שלמה הלברנץ
אך מיהו האדם שמאחורי החליפה והארגונים הבינלאומיים? כשגוטהלף לוחץ להבין את שורשיו של הרב המעונב, התמונה הסטנדרטית נסדקת במהירות. ג'רמון חושף עבר של "ילד קצת מאתגר" שצלח מבחנים בתלמוד תורה מבלי ללמוד, עזב את הישיבה המסורתית בגיל צעיר, וברח לצרפת עם כרטיס בכיוון אחד ו-50 דולר בכיס, בלי שום יעד ברור.
"מהי רמת ההתכלבות הכי גדולה שלך?" שואל גוטהלף בכנות עיתונאית. התשובה של ג'רמון משרטטת תמונה רחוקה מאוד מזו של מנהיג דתי ודיפלומט: "לישון בתחנה של המטרו למטה עם אחד שמנגן הוטל קליפורניה... ורעב, רעב". המסע הזה, מהרחובות הקפואים של פריז, דרך ישיבה שנסגרה במקסיקו ועד להקמת משפחה בקולומביה, הוא זה שעיצב את השקפת עולמו המורכבת. הקושי וההליכה אל הלא-נודע העניקו לו פרספקטיבה עמוקה שנעדרת מאנשים שגדלו בתוך בועות מוגנות.
הניסיון העשיר הזה הגיע לשיאו דווקא במפגש טעון עם אחת התופעות האפלות בעולם היהודי – כת 'לב טהור' שפעלה בגואטמלה תחת הנהגתו של שלמה הלברנץ, רגע לפני שטבע למוות. ג'רמון מתאר את כניסתו למתחם הכת המבודד, את התנאים הקשים שבהם חיו הילדים לעומת המזגן וספריית הענק של המנהיג. העימות בין השניים גלש לפסים פילוסופיים עמוקים. הלברנץ התגונן בטענה שהוא כביכול 'נוח' המודרני, שבונה תיבה כדי להינצל מעולם מושחת.
ג'רמון, בחדות אופיינית, הגיב לטיעון המניפולטיבי הזה במשפט אחד שמלווה אותו מאז: "אני לא יותר מדי וזה, אני רק אגיד לך משהו אחד ועד היום זה נשאר הכותרת: הוא השווה את עצמו לנוח, הוא בסוף טבע במבול". למרות הסלידה העמוקה מהפרקטיקות של הכת, ג'רמון ראה עצמו מחויב מתוקף תפקידו לסייע לילדים העניים שנקלעו לסיטואציה, תוך הפרדה מוחלטת בין סיוע הומניטרי לבין תמיכה בהנהגה. ההחלטה הזו לשהות באזורי הדמדומים המוסריים, לשוחח עם הקיצוניים ביותר אך להישאר נאמן לאמת שלו, היא עדות לעמוד השדרה שגיבש אי אז ברחובות פריז.
"הדברים הפשוטים חודרים עמוק": מודל ההשפעה ששינה נשיא
בתוך שטף החוויות הפסיכדליות כמעט שמספק ג'רמון, רגע אחד מצליח לזקק את התמצית של גישתו היהודית אל מול העולם הגדול. ג'רמון מקריא מתוך ההקדמה שנכתבה לספרו על ידי נשיא גואטמלה לשעבר, אותו נשיא היסטורי שהחליט להעביר את שגרירות ארצו לירושלים. הציפייה הטבעית היא לשמוע על שיחות פילוסופיות אל תוך הלילה או על סודות קבליים ששכנעו את הנשיא בחיבור העמוק בין העמים. אך המציאות, כפי שג'רמון מדגים, פשוטה בהרבה.
הנשיא מתאר כיצד, דרשה קצרה ששמע מפי ג'רמון בבית הכנסת, שינתה את שגרת יומו לנצח: "עלינו להיות אסירי תודה על מה שאלוקים נותן לנו בכל בוקר כשאנחנו פוקחים את העיניים. הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להודות לאלוקים על החיים". ג'רמון מסביר בחיוך נבוך מעט: "דיברתי על מודה אני, כאילו על התודה. דבר כזה פשוט... עבדנו על זה מגיל אפס". הנשיא העיד שהאימץ את ההרגל הפשוט הזה באדיקות, ומאותו רגע נוצרה ביניהם ידידות כנה ועמוקה.
גוטהלף תופס את המשמעות העמוקה של הרגע הזה ומצביע על הגאונות שבדבר. מה שעבור האדם הדתי נשמע כמו קלישאה שחוקה או טקסט שאומרים מתוך שינה, מהווה עבור האדם הלא-יהודי התגלות פילוסופית ממשית על מהות החיים והוקרת תודה. ג'רמון לוקח את התובנה הזו אל הקליניקה של החיים המודרניים. הוא מתאר כיצד הוא מייעץ לאנשים שקמים בבוקר ושוקעים מיד לייאוש בעקבות קריאת חדשות מדכאות בעיתון או בנייד. "תתחיל במודה אני," הוא מנחה אותם. "תתחיל להודות על החיים, תתחיל ממנו".
ההבנה הזו, ש"המים שקטים חודרים עמוק", כפי שג'רמון מנסח זאת, משנה לחלוטין את הדרך שבה יש לגשת להפצת יהדות. לא נדרשות מלחמות דת, מאבקי שליטה או נאומים חוצבי להבות כדי להשפיע. לעיתים, מספיק לשתף את העולם בתובנות הקטנות, הפשוטות והאוניברסליות ביותר של המסורת היהודית, כדי לייצר בריתות פוליטיות אסטרטגיות וידידויות שיכולות להזיז שגרירויות ולהשפיע על המפה הגיאופוליטית.
הסוף למערך ההסברה: התוכנית של הרב ג'רמון לישראל המפולגת
בסיומו של הריאיון, כשהוא מביט לאחור אל הארץ שממנה יצא ואליה הוא חוזר תדיר, משתקף תסכולו של ג'רמון מהמצב התודעתי בישראל. אחרי שסבב את הגלובוס וראה כיצד מדינות וקהילות ענק נושאות עיניים מעריצות אל הזהות היהודית, החזרה לארץ היא התרסקות אל תוך ים של ציניות, פילוג פנימי, ובעיקר – עמדת קורבנות התגוננות. הדבר שניצב במרכז הביקורת שלו הוא לא אחר מאשר ה"הסברה" הישראלית – קונספט שהוא מתנגד לו ברמה השורשית ביותר.
"אני תמיד טוען שאנחנו טועים כבר כשאנחנו מתחילים במילה הסברה," מסכים איתו גוטהלף. "אנחנו לא צריכים להסביר שום דבר. ברגע שהתחלת להסביר, נכשלת". בעוד המדינה שופכת הון ומשאבים על ניסיונות לשכנע סטודנטים שטופי-מוח בקמפוסים אמריקאיים שהיסטורית אנו צודקים, ג'רמון דורש לשנות פאזה. המאבק בחושך באמצעות ניסיונות נואשים להצדיק את עצמנו, משדר לעולם חולשה. העולם אינו מעריך מסכנות מתמשכת; העולם מעריך עוצמה, זהות ברורה, ואור חיובי שמופץ החוצה.
גוטהלף, שמוביל את השיחה לקו הסיום, מתמצת את התחושה שנוצרה באולפן: זהו אינו עוד ראיון על מסעות אקזוטיים, אלא שיעור מאלף ב'גאווה יהודית מעשית'. ג'רמון קורא לישראלים, דתיים וחילונים כאחד, להפסיק להתקוטט על פירורים פוליטיים קטנים בתוך הבית, ולהרים את הראש אל מול הבמה העולמית. "יש פה עושר תרבותי... ואנחנו מפסידים את זה בגלל שטויות," הוא מסכם בכאב. "אתם זכיתם בפרס של 20 מיליון בלוטו, ואתם ממשיכים להתווכח על 5 שקלים של עודף".
המסקנה של ג'רמון מהדהדת חזק: אנחנו מפספסים את ההשפעה ההיסטורית העצומה שיש לנו כרגע על האנושות. לא מתוך עליונות מתנשאת, אלא מתוך הבנה שהפילושמיות קיימת בחוץ, ממתינה שנגלה אותה מחדש. כשהמדינה נמצאת בעיצומו של בירור זהות כאוב, התוכנית שמציע הרב ג'רמון לא דורשת תקציבי עתק. היא דורשת רק דבר אחד: הפסקת ההתנצלות על מי שאנחנו, והתחלת השימוש באור שירשנו כדי להאיר, סוף סוף, גם לעצמנו.
3 תגובות