הצעת חוק יסוד הלאום נושאת גם ברכה גדולה לצד האופל שבה. חרף הניסיונות לדכא את הדיון בסוגיות היסוד, היא מעלה אותן על השולחן. היא מזמינה את הדיון בשאלה, האם מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית, או מדינת העם היהודי, או מדינה ישראלית או מדינה כל אזרחיה, או גם וגם, או אופציה אחרת? כיצד יש להבטיח, אם אפשר, שהציונות לא תתגלגל לגזענות? הנחת ההצעה על השולחן מזמינה בחינה מחדש לא רק של הצעת חוק היסוד, שהאפליה נודפת ממנה, אלא גם של הסדר החוקתי הישן שהתרגלנו אליו.
באופן לא מפתיע המפאיניקים – לרבות נושאי דגל זכויות האזרח שבהם – מתנגדים לחוק יסוד הלאום דווקא בגלל הדיון שהוא מזמין, דווקא בגלל שהוא תובע את הבהרת הנוסחאות העמומות, הנוסחאות שבחסותן המלבינה מתקיימת אפליית האזרחים הלא-יהודים.
את הרווח בשימת הקלפים על השולחן יכולנו לראות לאחרונה. ראש עיריית אשקלון הכריז על מדיניות פיטורים גזענית של עובדים ערבים. או אז, שרים גזענים עטו לגנותו. היה מדובר ברגע חשוב, רגע שבו הובהר, כי העמדה הרסמית היא התנגדות לגזענות. האפליה תמשיך להתגורר מתחת לשיעול, אבל יש תקווה. ברגע שיידרש להעלות דברים על השולחן, האפליה תרד פלאים. לכן, בישראל שבה האפליה חוגגת מתחת לשולחן אך מעל השולחן אוסרים עליה, יש חשיבות מוגברת לדרישת שקיפות ולדרישה מן השלטון לנהוג לפי פרוצדורה תקינה. המציאות היא שבישראל השלטון בז למגבלותיו הפרוצדורליות, ומשפטנים ריאקציונרים שתופשים עצמם כסופר-נאורים, בזים לשמירה על הפרוצדורות.
כך גם בחוק היסוד. רק הונחו על השולחן באופן מינימלי הנוסחאות של מדינת הלאום היהודי, ואו אז צפה הבעיה. פתאום שר האוצר העומד בראש המפלגה הבורגנית-לאומנית, המתחזה לליברלית, נזעק, כי יוצא שהשוטר הדרוזי הגיבור הוא אזרח סוג ב'. לפיד, כמובן, לא הסביר, מדוע לפי התפישה שלו לא יוצא שהשוטר הדרוזי הוא אזרח סוג ב'.
כל ניסיון לעגן את הסדר האתנוקרטי בחוק, ולבטח בחוק יסוד, מזמין גם את קברניו. פתאום הניו-יורק טיימס משווה את התפישה החוקתית-רסמית של נתניהו כלפי האזרחים הלא יהודים לתפישות של גזעני שנות השישים בארה"ב אל השחורים. משתמע, שהניו-יורק טיימס קורא את ראש המדינה הציונית, כמי שטוען שציונות היא גזענות.
נתניהו, שבא לעגן בחוק יסוד את מעמדם העליון של היהודים במדינת ישראל, הניח בכך את הסדר החוקתי הציוני לבדיקה כללית, והרי זה מבורך. כאשר מדינה מקיימת מאז היווסדה אפליה שיטתית נגד מיעוט אתני בה, כמו גם משטר כיבוש-אפרטהייד בן 47 שנים, יש משנה חשיבות לבחינת היסודות החוקתיים-משטריים שלה.
פתאום אף מתברר, עד כמה התירוץ של נתניהו שלא לשאת ולתת עם אבו מאזן הוא עלוב. אבו מאזן אינו מוכן להכיר בכך שישראל תהא מדינת הלאום היהודי בתואנה, שבסוגיה הזו הישראלים, ולא הפלשתינים, צריכים להכריע. את מה שאבו מאזן אינו מוכן לקבל, לפיד כבר דוחה. נתניהו אינו מוכן לשבת לשולחן המשא ומתן, עם מי שאינו מאמץ את האידיאולוגיה, שאפילו שותפיו לשולחן הממשלה דוחים.
כל זאת הוא אף על גב שהממשלה מצידה פועלת כדי לכבות את הדיון בחוקי היסוד תוך בוז להליך חוקתי תקין. מדובר בחוק יסוד, ולכן הוא צריך להידון ברשות המכוננת, ולא בוועדת השרים לחקיקה. הכנסת היא שממלאת את הפונקציה של רשות מכוננת בישראל, וחוק היסוד צריך להידון בה אל מול אלטרנטיבות שיציעו חברי הכנסת. אפשר גם לחשוב על בחירות לאסיפה מכוננת אמיתית. עד כמה שידיעתי משגת, הטיוטות השונות של ההצעות גם לא זכו לפרסום פומבי, והדיונים השלטוניים בו נערכו בחדר סגור. מה שמאפיין את המעשה החוקתי בישראל מאז שהאספה המכוננת הכריזה על עצמה כעל הרשות המחוקקת, הוא חוסר המכובדות שלו.
מדובר בתחמון על תחמון, בפשרות בין גנבי סוסים.