ביום שני שעבר, בשעת בוקר מוקדמת, עשיתי את דרכי מירושלים לבית העלמין סגולה בפתח תקווה - כמו כל שנה בג' בחשוון. אזכרה. 31 שנה לסבא יהודה. מוקדם בבוקר - כדי שאספיק לחזור בשעה סבירה לעוד יום של דריכות סביב מיטתך בהדסה.
בדרך, בשעה 6:44, הגיע העדכון היומי מרחלי, דוברת בית החולים. הוא בישר על החמרה ולראשונה גם על מצב "קשה מאוד ולא יציב", ועל כך שהצוות הרפואי נאלץ להגביר את התמיכה במערכות גופך השונות. הפעם זה נראה היה רציני. ביקשתי מסבא סליחה, וידאתי שיסתדרו עם מניין - וחזרתי לירושלים.
תשע שעות לאחר מכן, שעתיים אחרי הפטירה ולפני היציאה ללוויה, התפניתי לרגע מהעבודה - ומחיתי דמעה ראשונה. שמעתי שלא הייתי היחיד. מה קרה שם? האם סוף-סוף הפנמתי שנגעתי בהיסטוריה? אולי זה ג' בחשוון, שהפך מפרטי ללאומי וריגש אותי? או שפשוט בכיתי כמו כולם מסביב, כי אתה איננו? נראה לי שהכל התערבב.
מלמטה ועד ל"מרן"
אתה וסבא הייתם מיודדים. כסופר ועיתונאי משפיע ומוערך, יהודה נחשוני סיקר גם את צמיחתו של הרב עובדיה יוסף מלמטה ועד ל"מרן". בתשמ"ג, השנה האחרונה לכהונתך כרב ראשי, הוא נפטר פתאום. את ש"ס לא זכה להכיר- ואולי טוב שכך. ב"שלושים" טרחת והגעת בגלימת הראשון לציון לאזכרה בבית הכנסת פא"י בבני ברק, שהיום נקרא על שמו.
הוא מטרנסילבניה ואתה מעיראק, אך בני אותו הדור הייתם, ובעיני גם ייצגתם את אותה יהדות תמימה וישרה – של עבודת ארץ ושמים, אהבת תורה ואדם, חלוציות שקטה, ישראליות צנועה, וכן - גם ציונות פשוטה, פנימית ואמיתית, טבעית ומאופקת. נכון, בלי כיפה סרוגה והלל בברכה.
אחרי תשמ"ג התהדק הקשר גם עם אבא, יצחק נחשוני. בשבועון "יום השישי", שאותו ייסד וערך, הוא לא רק סיקר את פועלך הרבני והפוליטי, אלא גם היה שופר לתורתך ולפסקי ההלכה שלך. על תרומתו הצנועה לייסוד ש"ס יסופר בהזדמנות אחרת.
אבא תמיד טוען שעיתון הוא לא המקום לדברי תורה, ובעניין זה מקפיד על הפרדה ברורה בין קודש לחול. אבל היה גם יוצא מן הכלל: מדור שבועי מפסקיך התפרסם ב"יום השישי" לאורך עמוד שלם, אולי במשך 20 שנה. את זה אני זוכר כבר בעצמי, כילד.
גם כאן הקשר חרג מעט מהמקצועי לאישי. לבר-מצווה של אחי חנוך לא הגעת, אבל ההקדשה האישית בכתב ידך על ה"יביע אומר" שהענקת לו במתנה לא דהתה עד היום. אח נוסף, אלעזר, זכה ממך לסטירת חיבה מצלצלת (אמנם בלי קשר לייחוס המשפחתי) באמצע חופה שערכת ושהוא ניגן בה - אחרי ששמעת שהוא אשכנזי. "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא", אמרת.
חלפו עוד כמה שנים עד שנעשיתי גם אני (כמה צפוי) כתב לענייני חרדים, ונראה לי שעכשיו – כמעט חמש שנים אחרי - כבר אפשר לגלות: אחת הפעולות הראשונות שלי בתפקיד הייתה יצירת "פּוּל תקשורתי" לדרשות השבועיות במוצאי שבת.
הסיקור השבועי
זה התחיל בשלושה וארבעה ובסוף הגיע לשמונה עיתונאים, כמעט מכל המערכות ה"כלליות" (שאינן דתיות או חרדיות), שהאזינו - כל אחד בתורו - לשיעור שלך, ועדכנו זה את זה בדברים שנאמרו בו. כן, גם בדברי התורה.
לכתחילה היוזמה נועדה להקל עלינו - ולא יותר. רצינו לקבל את המוצ"ש שלנו בחזרה. נדהמנו לגלות שבעידן הפייסבוק והווטסאפ יש אירוע אחד שבועי שאי אפשר לעקוב אחריו אלא באופן ישיר ובלתי אמצעי, ללא מתווכים ויח"צנים.
כשניסינו אחרת הבנו למה: רובנו מצאנו את עצמנו מאזינים לדרשה בכל מקרה, גם כשהאחריות לא הייתה עלינו – תוך כדי שטיפת הכלים משבת או בנהיגה הביתה. לא בכל שבוע היינו כולנו בתפקיד, אבל פשוט התמכרנו.
בסוף גם גילינו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. העדכונים השבועיים לחברי הקבוצה התפחתו לכדי דיונים ערים בתוכה על הדברים שאמרת ועל הפרשנות הראויה להם. לא עשינו לך הנחות ולא חטאנו לתפקידנו העיתונאי, אבל גילינו אחריות והקפדנו לפרסם את האמירות הפוליטיות וההלכתיות שלך כשהן נאמנות למקור (ולאמת) ובצורה עניינית.
האם שינינו באופן דרמטי את אופי הסיקור של התקשורת הישראלית את דרשותיך? לא בטוח. כשהשתלחת באבו-מאזן ובפלסטינים, או (להבדיל) ברב סתיו, בבנט ובנשות הכותל, עדיין זכית להופיע בכותרות הראשיות ולעורר סערות – פרי עטינו ומקלדותינו. ועם זאת אני מרשה לעצמי להניח שאיסור כמו לחטט באף בשבת לא בהכרח היה מתפרסם, לוּ נפסק להלכה במשמרת שלנו.
למה באמת בכינו? כנראה שהרגשנו קרובים אליך, בכיר מושאי הסיקור שלנו – גם אם לא תמיד הכרנו אותך באופן אישי. הנה, אני אפילו כותב לך בגוף ראשון. ויש סיבה נוספת: סוף-סוף יוצא גם לנו, כתבים לענייני חרדים, לדווח על אירוע בקנה-מידה היסטורי. פרופ' דני גילון מהדסה בכה ואנחנו נחריש?
אתמול, מתוך סקרנות עיתונאית בריאה, בדקתי ביומן תורו של מי להאזין הפעם לדרשת מוצ"ש – והצטמררתי. משבצת "לך-לך" הייתה מיותמת. הסבב תם.
הרב עובדיה,
אנחנו כבר מתגעגעים.
קובי נחשוני, הוא כתב לענייני חרדים באתר Ynet