אם על תודה יקריבנו (ויקרא ז' יב')
הגמרא בזבחים ז. אומרת שאם קרבן תודה אחד נשחט לשם קרבן תודה אחר הרי קרבן התודה כשר וביאור דברי הגמרא הוא כי אם אדם הביא שני קרבנות תודה עבור הודאה על שני עניינים שונים אך הקרבן הראשון נשחט לשם עניין ההודאה של קרבן השני אזי שני קרבנות התודה כשרים ואין בהם משום שינוי קדושה הפוסל בקרבנות.
ומבאר רש"י שענייני ההודאה הם כדאיתא בגמרא בברכות נד: שארבעה צריכים להודות והם: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים צריכים להודות וממילא סוגיית הגמרא בזבחים עוסקת במקרה שבאדם אחד התקיימו שני עניינים מתוך הארבעה שצריכים להודות עליהם.
וכך גם רש"י לשיטתו מבאר את הפסוק "אם על תודה יקריבנו"(ויקרא ז' יב') שפסוק זה מופיע בפרשת קרבן שלמים מפני שקרבן תודה יש לו דין של קורבן שלמים ואותם הארבעה שצריכים להודות ולהביא קרבן הם מביאים קרבן שלמים שנקרא קרבן תודה.
וכשיטת רש"י כתב הרא"ש בברכות סימן ג' שברכת הגומל נתקנה במקום החיוב להביא קרבן תודה ועל פי זה מבאר הרא"ש את המנהג שנהגו בצרפת ובאשכנז שלא לברך הגומל בהולך מעיר לעיר מפני שקיימא להם דברכת הגומל שייכת דווקא בהולך במקום סכנה וחיות רעות אבל מעיר לעיר דלא שכיח סכנתא אין לברך.
והקשה הרא"'ש על סברת חכמי צרפת ואשכנז שהרי איתא בירושלמי דכל הדרכים הרי הם בחזקת סכנה וממילא גם ההולך מעיר לעיר יש לו ולברך הגומל.
ומתרץ הרא"ש שדברי הירושלמי נאמרו רק ביחס לחיוב לומר את תפילת הדרך שבכל דרך שאדם הולך בה ראוי לו לבקש על נפשו והצלחת דרכו.
אבל דברי הירושלמי אינם מתייחסים לברכת הגומל משום שברכת הגומל היא במקום החיוב להביא קרבן תודה וחיוב זה הוא רק במקרה אשר הייתה סכנה ממשית כגון חיות רעות או דרך מסוכנת וכדו'.
אמירת ברכת הגומל בלילה
החתם סופר באו"ח סימן נא' נשאל על מעשה שהיה באחד שחזר מן הדרך בלילה וברך את ברכת הגומל מפני שהיה הוא מיורדי הים אשר חייבים בברכת הגומל.
ואמר על זה בעל מחבר הספר שדה יצחק שאין לברך ברכת הגומל בלילה מפני שאליבא דהרא"ש דברכת הגומל היא במקום קרבן תודה וממילא כמו שקרבן תודה אינו קרב בלילה מפני שאין מקריבים קרבנות בלילה כך גם את ברכת הגומל אין לברך בלילה.
והחתם סופר דחה את סברת השדה יצחק מפני שלשיטתו אין הביאור בדברי הרא"ש שברכת הגומל היא ממש במקום הקרבת קרבן תודה.
אלא כוונת דברי הרא"ש היא שמאחר ובזמן הזה אין לנו אפשרות להודות לה' ולהקריב קרבן תודה אזי ראוי להודות על הנס בברכה ובעשרה.
וכהבנת החתם סופר בדברי הרא"ש סובר גם הפתח דביר בסי' ריט' והוסיף שיש להוכיח כי ברכת הגומל היא לא ממש במקום הקרבת קרבן תודה דהרי גם בזמן שבית המקדש היה קיים כל אותם הארבעה שחייבים בהודאת הגומל לא היו חייבים להקריב קרבן תודה.
אלא שאם רצו להודות בקרבן אזי היו יכולים לנדוב ולנדור למזבח והקרבן היה מקבל שם של קרבן תודה. וממילא ברור הוא כי אין לומר שהברכה היא במקום קרבן תודה
אלא יש לומר דבכל מקרה שהקב"ה עשה נס ובעל הנס יודע בעצמו כי אם היום בית המקדש היה קיים הוא בעל הנס היה מקריב קרבן תודה אזי כיום שאין לנו את בית המקדש יש לבעל הנס לברך את ברכת הגומל אבל וודאי שיסוד חיוב ברכת הגומל הוא עצמאי ואינו נובע או נלמד מדיני קרבן התודה.
אלא שכתבו החתם סופר ועוד אחרונים שעדיין יש סיבה אחרת לומר כי את ברכת הגומל יש לברך דווקא ביום ולא בלילה.
דהרמב"ם בהלכות ברכות פרק י' הלכה ח' פוסק שאת ברכת הגומל יש לומר בעשרה ובמעומד והסיבה היא כי לברכת הגומל יש דין של הלל כפי שנאמר בפסוק בתהילים (קז' לב') "וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללהו".
ומאחר שלברכת הגומל יש דין של הלל הנאמר במעומד יש לומר כי גם התנאי של אמירה ביום ולא בלילה שייך בברכת הגומל וכדחזנין בהלל הנאמר בליל פסח שיש בו טעם מיוחד מפני שבעת האמירה הוי שעת הנס אך ללא סברא מיוחדת זו אין לומר הלל בלילה וממילא לכאורה גם אין לומר את ברכת הגומל בלילה.
ההיתר ללכת במדבר ובים למרות הסכנה
מאחר וחזינן כי נתקנה ברכה מיוחדת לאותם העוברים את הים והמדבר דנים האחרונים כיצד מותר לרדת לים או ללכת במדבר והרי אלו הם מקומות סכנה שבוודאי חל בהם החיוב של ונשמרתם לנפשותיכם וממילא אסור לו לאדם להיכנס בהם.
וכתב בשם אריה ביו"ד סי' כז' ובדומה גם כתב הנודע ביהודה יו"ד סי' י' שמותר ללכת במדבר ולהפליג בים לצורך דבר המוכרח לו ומפני שההליכה בהם היא ממנהגו של עולם ולכן אין לחוש כלל.
והוסיף עוד להוכיח כי אם נאמר שבכל דבר סכנה יש איסור גמור אזי איך יהיה מותר ללדת בנים ובנות והרי שעת הלידה היא שעת סכנה ואסור לו לאדם להכניס עצמו לסכנה
אלא וודאי שכל מה שהוא בדרך העולם ונעשה לצורך אין בו איסור ואין לחוש לו וממילא אין לו לאדם ללכת במדבריות או להפליג בים סתם כדי לטייל לשוטט בעולם אלא לכאורה ההיתר הוא רק לצורך דבר מצווה או סחורה ופרנסה וכדומה.
הביאור הלכה באו"ח סימן ריט' סעי' א' כתב כי יורדי הים והולכי המדבריות יש להם לברך את ברכת הגומל גם אם לא נקרתה כל סכנה בדרכם.
ואף שהגמרא בברכות דורשת את חיוב הברכה מהפסוקים בתהילים קז' ובפרק זה מוזכרת רוח הסערה שבים או הטעות שבדרך המדבר בכל זאת יש לברך בכל גווני מפני שהדרך עלולה להביא סכנות מעיו אלו.
ולכן אם הפליג בים ולא הייתה רוח סערה או אם הלך במדבר ולא טעה בדרכו או פגש בחיות רעות בכל זאת יש לו להודות לה' על שסייע בידו להגיע ללא פגע למחוז חפצו.