שנתיים וחצי.
שנתיים וחצי נמשך הוויכוח, הללו אומרים והללו אומרים.
אנו יכולים לתאר לעצמינו כמה סוער היה הוויכוח, הנידון היה מהותי מאוד, יסודי ועקרוני.
"נוח לו לאדם שנברא או נוח לו שלא נברא", בית שמאי ובית הלל דנו בנושא במשך שנתיים וחצי, עד שלבסוף "נמנו וגמרו":
"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".
ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, (עירובין יג ע"ב).
הדיון הגורלי הסתיים במסקנה נחרצת, פה אחד – נוח לו שלא נברא.
הנידון הזה והמסקנה שלו תמוהים מאוד מכמה זוויות:
א. הקב"ה הלא ברא את האדם, איך שייך א"כ לבוא ולומר שהיצירה הזו "מיותרת" חלילה?
חז"ל מתארים שדוד המלך תהה לשם מה נבראו העכביש והשיגעון עד שהוא הוצרך להם במנוסתו מפני שאול, האם ב"ש וב"ה תהו באותה המידה על בריאת האדם?
ב. השאלה מתחדדת עוד יותר לאור מה שאנו קוראים בפרשה, עם סיום הבריאה ע"י הקב"ה:
"וַיַרְא אֶלֹהִים אֶת כָל אֲשֶר עָשָה וְהִנֵה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).
כך שהקב"ה בעצמו מגדיר את הבריאה כולה, שזה כולל כמובן גם את האדם כ- טוב מאוד.
האם ב"ש וב"ה באו חלילה לחלוק עם הקב"ה?
ג. ובכלל, הלא כולנו יודעים שהאדם הוא נזר הבריאה ותפארתה, למענו ובשבילו נברא כל העולם כולו, כפי שאנו קוראים בפרשה (פרק א פסוק כו ואילך):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּוְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כזוַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כחוַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץוְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כטוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.
האם ב"ש וב"ה התכוונו חלילה לומר שעדיף שלא היה אדם בעולם? הלא במצב זה תהיה הבריאה כולה ריקה מתוכן? האדם הוא הוא המרכז של הבריאה כולה, איך אפשר בלעדיו?
יתירה מזו, בספרים הקדושים קיימת אריכות רבה על כך שהאדם במעשיו מחייה ומחזיק את הבריאה כולה, הן את העולמות הגשמיים והן את העולמות הרוחניים, עד כדי שבפרשת השבוע הבאה נקרא אי"ה על המבול – אחת התוצאות החמורות שהתרחשו בעקבות מעשי האדם, כך שלאדם יש עצמה אדירה בידיים, דוד המלך הגדיר זאת בתהלים (פרק ח פסוק ה ואילך, ע"ש וברש"י שם):
מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן-אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ.
ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.
ז תַּמְשִׁילֵהוּ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל, שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו.
ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם; וְגַם, בַּהֲמוֹת שָׂדָי.
ט צִפּוֹר שָׁמַיִם, וּדְגֵי הַיָּם; עֹבֵר, אָרְחוֹת יַמִּים.
האם אפשר לומר שהוא מיותר חלילה,סביבו הלא סובב הכל?!
הסוגיה הזו היא אחת הסוגיות היותר מורכבות, ונאמרו מהלכים שונים בהסברת הדברים בספה"ק, ואנו ניגע באחת הדרכים היותר מפורסמות בקצרה.
בין נוח לטוב
ראשית אנו מוכרחים להגדיר את ההבדל בין המונח "נוח" לבין המונח "טוב".
אנו נשאל שני שאלות והחילוק יתבאר מתוך הדברים.
האם נוח להיות יהודי? במבט שטחי נראה שלא. האם טוב להיות יהודי? כן, בוודאי.
מצד אחד התורה והמצוות הם עול, לכולנו יש יצר הרע וניסיונות, איש איש לפי דרגתו, כך שזה לא בהכרח קל ונוח להיות יהודי, ומצד שני כולנו יודעים שטוב להיות יהודי, זוהי כל משמעות חיינו. אנו זכינו להיות בניו של הקב"ה, עם נבחר ועם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, במעשינו אנו בונים את עולם הנצח שלנו, [ראה באריכות בדברינו לחג הסוכות במאמר: "הפקודה לשמוח – איך ולמה?"], ובכלל - עצם העובדה שאנו זוכים לעשות את רצונו של מקום היא היא הטוב המוחלט.
ברור שאחר שהאדם זוכה לחוש מעט מן המתיקות שבתורה ובעבודת ה', הדברים טובים וערבים לו, ובסופו של דבר אף יתברר לו שאלו הם החיים הכי נוחים גם מבחינה גשמית, ובכל אופן תמיד יהיו לנו אתגרים והתמודדויות רוחניות שדורשים מצידנו עמל יזע והתגברות.
במקביל נשאל שאלה הפוכה: האם נוח לנוח כל היום, לאכול מעדני מלכים, ולהעביר את הימים ואת הזמן בהבטה על גלי הים? כן. אך האם זה טוב? בוודאי שלא, כל בר דעת מבין שחיים חסרי עשיה ואתגרים – אינם חיים אמיתיים.
אדם מרגיש טוב כשיש לו אתגרים, כשהוא מלא עשיה רוחנית, למרות שזה לא בהכרח נוח, כאמור.
כל חייל מעדיף להיות גנרל מאשר טוראי פשוט, למרות שזה לא נוח, זה מאוד קשה, קיים סיכון אישי לא מבוטל, וע"מ להתקדם בסולם הדרגות החייל נדרש לעבור אימונים מפרכים ומבצעים מסוכנים, ולמרות הכל החייל שואף לזה, ולא רק בגלל התהילה והכבוד או השררה שמצפים לו שם, אלא בגלל שהאדם רוצה לעבוד ולעמול, להיות פרודוקטיבי, לעשות "משהו" עם החיים שלו.
כך שהחייל שואף להיות גנרל, אבל הגנרל לעולם לא ירצה להיות חייל פשוט למרות שזה נוח וקל יותר.
גוֹדֶל הקושי כגודל האתגר וגודל האתגר כגודל הקושי, ורמת הסיפוק כגודל שניהם.
העונג האמיתי של האדם הוא באתגרים, ולא באתגרים חיצוניים, אלא באתגרים פנימיים ומשמעותיים.
לצערנו, היום רבים הם אילו שמעדיפים לחיות כדגי הים באשר תישאם הרוח, לא רוצים להיאבק ולהתמודד באמת, מבכרים עשיה חיצונית על פני עבודה פנימית ואמיתית , למרות שדווקא שם טמון האושר הגדול, כפי שיכול להעיד כל מי שאי פעם בנה משהו בתוכו ובפנימיותו.
נוח יותר לנשמה להישאר למעלה אבל זה לא טוב
לאור הדברים מבינים אנו בפשטות את פשרם של דברי חכמינו "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".
היכן היתה הנשמה טרם רִדְתָּה לעולמינו? היא היתה בעולם הנשמות, שם היא התענגה בתענוגים רוחניים ונהנתה מזיו השכינה, ללא טירדות של פרנסה חינוך ילדים ועוד, ללא יצרים והתמודדיות שעולם הגשם מביא איתו, היה לה מאוד מאוד נוח, אך האם היה לה טוב?
לא.
כפי שכבר כתוב בזוה"ק הנשמה בעולם הנשמות מרגישה שהיא נהנית "נהמא דכיסופא" – לחם חסד, הנשמה מקבלת שם הנאות אך ללא כל תמורה מצידה כביכול, היא לא עמלה על כך, היא לא בנתה לבד כלום, הכל היה במתנה, נוח לה מאוד אבל לא טוב לה.
מתי למרבה הפלא נהיה טוב לנשמה? דווקא כשהיא יורדת לעולם הזה, ולמרות שעולמינו אינו עולם קל ואוטופי, "נוה התלאות" – כינו הקדמונים את עולמינו, ובכל אופן דווקא לכן טוב לה כאן.
הוא אשר דברנו – העונג שבאתגר, דווקא עולם מלא קשיים והתמודדויות - "מגרש האימונים" - הזה טומן בחובו את הטוב, ההתגברות וההתקדמות לצד הקשיים בעולמינו יוצרים את הסיפוק האמיתי לאדם ולנשמתו.
וממילא מיושבים כל השאלות שהובאו בראשית הדברים כמין חומר, ב"ש וב"ה מעולם לא התכוונו חלילה לערער על עצם בריאת האדם, ועל הטוב שבה, האדם הוא מרכז הבריאה והוא נברא ברצון ה', הם רק אמרו נוח לו שלא נברא, משום שכאמור לנשמה היה נוח יותר להישאר בעולם הנשמות אך אין חולק על כך שאין זה טוב, התכלית שלה באה דווקא ע"י הירידה לעולמינו.
ולכן סיימו חז"ל שם שאדרבה:"עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו", אחרי שהנשמה כבר כאן מוטלת על האדם אחריות עצומה, שהנשמה אכן תמלא את תפקידה בשלימות, ושתדע ליישם את המוטל עליה כדבעי, וכפירוש רש"י שם:
יפשפש במעשיו.שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב [בתשובה]. ימשמש במעשיו. כגון אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ולא יניח מלעשותה בשביל ההפסד שהרי שכרה עתיד לבוא, ואם באת לידו עבירה יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.
במהלך כל יום, כל הזמן, החיים מציגים לנו אתגרים ואנחנו בוחרים. לפעמים אנחנו מודעים לבחירותינו, אך לעתים קרובות אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהגענו לצומת, ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות ובשאיפות כגון - האם לעזור לזולת? האם לקחת אחריות? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? הרצון להשקיע יותר בתורה ובעבודת ה', ועוד. לא תמיד הבחירות הם בין לעשות את הטוב או את הרע, אלא בין לעשות את הטוב לבין לעשות את הנוח.ההכרה כי משמעות חיינוהיא השאיפהלטובולא השאיפה לנוח, יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה.
האם הירידה היתה שווה? – סיפור מדהים מהחפץ חיים זי"ע
מכיון שעסקנו השבוע ברום מעלתה של נשמת ישראל נסיים בסיפור מדהים מרבינו בעל החפץ חיים זי"ע בענין זה. [סופר ע"י הגה"צ ר' יעקב גלינסקי שליט"א].
בוקר אחד לפני שנים רבות, בצעירותו של הח"ח, כאשר הוא נכנס לבית הכנסת בעיירתו -ראדין, הוא ראה שהמתפללים מביטים לעבר אדם מסוים והם צוחקים ומחייכים.
לשמחה מה זו עושה? תמה הח"ח. הוא הביט וראה, והבין את אשר התרחש.
בליל אמש, אחד מיושבי בית הכנסת הכעיס את "אברהמ'ל דער משוגינער" [המשוגע של העיירה], היה זה בין מנחה לערבית, האיש חילק טבק לכל המתפללים, ולאברהמ'ל לא נתן. אברהמ'ל כעס בצדק והכריז "מה אתה חושב שאין בידי להשיג הרחת טבק, אתה עוד תראה!".
אברהמ'ל אומר ועושה, הוא יצא בזעם מבית הכנסת והחל ללכת רגלית לעיירה הסמוכה – איישישוק. הוא צעד עשרה ק"מ עד לאיישישוק, דפק אצל אחד מידידיו וקיבל קמצוץ טבק, הידק את שתי אצבעותיו לשמור על קמצוץ הטבק, ומיד החל את דרכו חזרה לראדין במהלך כל הלילה. וממש עתה, לפני רגעים ספורים - בסיום תפילת שחרית – הוא נכנס תשוש ועייף כשבגדיו מלוכלכים בבוץ, אך כולו צוהל ושמח, - בין אצבעותיו היו דבוקים גרגירי הרחת הטבק: "הנה!, הנה יש לי!" הוא מראה לכל את הטבק....
ילדי בית הכנסת שהיו עדים לכל המתרחש, החלו להתגרות בו – ניסו להוציא את הטבק מבין אצבעותיו, והנה הוא בורח מהם, הם רצים אחריו מסביב לבימה, וכולם צוחקים: "הנה הלך לו המשוגע קילומטרים כדי להשיג הרחת טבק מועטת"....
הח"ח שמע את הדברים הרהר קמעא, ופניו העלו תוגה:
"ואנחנו?, ואנחנו?", הוא מגיב.
כוונתו לא הובנה עד שהח"ח הוציא גמרא מסכת חגיגה, שם מתואר המרחק העצום בין עולמינו לבין העולמות הרוחניים [הכוונה היא למרחק רוחני שמסומל במרחק פיזי], כך מתארים שם חז"ל (חגיגה יג ע”א):
"והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע. למעלה מהן חיות הקדש, רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, למעלה מהן כסא כבוד, רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חיוקים רם ונשא שוכן עליהם".
הגביה הח"ח את קולו ודמעה זלגה מעינו: הוא, אברהמ'ל הלך עשרות ק"מ וקיבל לפחות קמצוץ טבק, אמנם הוא התלכלך והתאבק והביא איתו דבר מגוחך, אך לפחות הוא הביא אתו משהו, אך כמה אנשים יש שהגיעו ממרחק רב כל כך – מהרקיע עד לארץ – ושבים בחזרה את כל הדרך ולא מביאים עימם גם לא קמצוץ טבק...
נשמות ישראל שנחצבו מתחת כיסא הכבוד יוצאות לדרך ארוכה מאוד, כשבסופה הם שבים למקורם, האם אנו דואגים שהיא תחזור מלאה? "מה הבאת"? נישאל לעתיד לבוא, על מה נספר – על קמצוץ טבק?
עכשיו הזמן להשקיע בנשמה.
תמיד מאוחר, אך אף פעם לא מאוחר מדי.
עם תחילתה של השנה והשיבה לשגרה, זה הזמן "להתחיל מבראשית", ליישם את כל הקבלות הטובות שקבלנו על עצמינו בימים הנוראים, ולשאוב מאורות הקדושה והשמחה שליוו אותנו בימים קדושים אילו לכל השנה כולה.
שבת שלום!
בוחרים ב"טוב", ומתחילים מבראשית!