פרשת בא: להרוג את היצר הרע במעשה אחד

הוא פוחד מהריבוי העצום שלהם. הוא פוחד גם שמא "וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".

ולכן הוא הגה ויישם את התוכנית לשעבוד הכללי של העם הזה. אותו שעבוד ארוך וקשה עליו אנו קוראים בפרשיות השבוע.

על פניו נראה לכאורה כי פרעה – מזוית ראייתו - פעל מתוך "הגנה עצמית". הגנה על העם והמדינה.

פרעה בוודאי טען בלהט "אינני אנטישמי, מתוקף תפקידי כמלך אני מוכרח להגן על העם שלנו מהעם ה'רב והעצום' הזה".

פרעה מסביר לעמו שמוכרחים לשמר את הדמוגרפיה המצרית. מוכרחים גם לסכל סיכונים בטחוניים עתידיים. אי אפשר לטמון את הראש בחול. הם מתרבים וממלאים את ארצינו. הבעיה חייבת להיפתר.

ומכאן הוכשרה הדרך להתעללות והשעבוד הממושכים בעמינו, שם במצרים.

אלא שלאור דבריו של פרעה עצמו מתעוררת לה מאליה תמיהה עצומה.

משה ואהרן באים אל פרעה בשליחות הקב"ה ומבקשים ממנו שישלח את עם ישראל ממצרים.

לכאורה, היה פרעה צריך "לקפוץ" על ההצעה הזו כמוצא שלל רב, הנה הזדמנות מצוינת להיפטר מהעם הזה אחת ולתמיד. הם מרצונם חפצים לעזוב את הממלכה המצרית, הם ייצאו ומכאן ואילך לא תשתקף עוד סכנה לאומה המצרית ולבטחונה. מה יותר פשוט מזה?

הנה, מנהיגיו של העם הזה פונים אליו ומציעים לו הצעה שכזו, ואתה – פרעה – הלא טענת עם תחילת התהליך שאין לך דבר וחצי דבר נגד העם היהודי, אתה לדבריך חושש לגורלה של מצרים, אז הנה - זו ההזדמנות להיפטר מהם יפה. לפתור את הבעיה בצורה הפשוטה ביותר.

למה פרעה מסרב, מתעקש, מקשיח את לבו וממרה את פי ה'?

הוא מוכן לספוג עשרה מכות שלבטח שיתקו את מהלך החיים התקין במצרים, והסבו נזקים אדירים לעם כולו, והכל ע"מ שהוא יוכל להמשיך ולהחזיק בהם כעבדים, למה?

יתכן ופרעה היה [גם] פוליטיקאי. אומר דבר אחד ומתכוון לדבר אחר. בסתר לבו הסתתר אנטישמי גדול עם שנאה יוקדת לעם ישראל, ואילו כלפי חוץ הוא משדר "דאגה כנה" לעם המצרי ולעתידו.

ואותה שנאה עיוורת היא זו שהולידה אצלו את הרצון להמשיך ולהשתעבד בעם, ללא רחמים.

אולם, כמדומה שניתן להשיב על השאלה מזוית נוספת, זוית שחושפת את אחד היסודות המשמעותיים ביותר בדרכו של האדם לחינוכו העצמי.

האדם נפעל כפי פעולותיו

הנה עם יוצא ממצרים.

בפרשת השבוע אנו קוראים על גאולתם של ישראל מבית העבדים.

השמחה גדולה, וההתרגשות עולה על גדותיה.

היציאה הזו מלווה בציווי של הקב"ה למשה ולאהרן אל כלל ישראל.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. (יב, א ואילך).

מצוות קרבן פסח היא המצווה הראשונה עליה נצטוו בני ישראל ערב צאתם ממצרים.

המצווה הזו כוללת פרטים רבים, כפי שמפורש בפסוקים. להלן חלק מהמצוות : שחיטת הקרבן, הזאת דמו על המזוזות והמשקוף, אכילת בשרו כצלי ולא נא או מבושל, אכילתו על מצות ומרורים, איסור להותיר מהבשר עד בוקר, ועוד.

מטרת הקרבת קרבן פסח והמצוות הכרוכות בו היא על מנת לשמר בלב העם – לדורות – את זכרון יציאת מצרים.

תהה על כך בספר החינוך: מה פשר ריבוי הציוויים הללו, וכי לא היה די כי יורה הקב"ה שעלינו לזכור את יציאת מצרים ודי בכך?

וכאן טבע וייסד בעל ה"חינוך" (מצוה טז) את אחד היסודות המרכזיים ביותר בדרך לחינוכו של האדם, ואילו הם דבריו:

ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו?

דע כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן.

ועתה בני, אם בינה - שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות: דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי - דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות - ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. ע"כ דבריו הק'.

דבריו אילו של בעל החינוך חוזרים על עצמם בעוד כמה מקומות לאורך ספרו, והם מלמדים אותנו סוד ויסוד מרכזי בדרכי השפעת המצוות על האדם.

דעת או לעשות?

פילוסופים, אנשי חינוך ורוח, ופסיכולוגים למיניהם דנים כבר שנות דור, בשאלת "מיליון הדולר": מהי הדרך להטמיע ולהנחיל ערכים? מהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על אופיו של האדם? כיצד נבנה סולם הערכים של האדם?

האם ההכרה השכלית – הידיעה - היא זו שקובעת ומשפיעה, או שמא ההתחברות הרגשית היא זו שמטביעה חותם בנפשו.

מאלפינו בינה רבינו אהרן הלוי: המעשים הם אילו שחורצים את גורל אישיותו של האדם.

האדם הוא תוצר של מעשיו.

מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו.

יכול האדם להכיר ולהאמין באמונה שלימה בכל ערך שהוא, כל עוד הדברים לא עברו את ה"טסט" המעשי, אין לדברים השפעה אמיתית עליו.

אדרבה, לו יעשה האדם מעשה כלשהו יום יום, אזי גם אם בלבו רחוק הוא מאותו המעשה, טיפין טיפין יחוללו המעשים מהפך בנפשו.

הנה, אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ע"ב).

נטה נא שוב את אזנינו להסברו של בעל החינוך: ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

בכוח המעשים הטובים להמית את היצר הרע!.

כך לטוב ואף למוטב, חלילה.

הנה, אמר רב הונא, כיון שאדם עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר (מועד קטן כז ע"ב). החזרה על המעשה - העבירה גורמת לו לאדם לשנות את היחס לאותו המעשה – נעשית לו כהיתר.

וכדבריו הנ"ל של ה"חינוך": "אפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי.... ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור".

בעל ה"אור החיים" הק' מעיד בספרו על מה שסיפרו לו ה"ישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול שעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר". [ע"ש בפירושו לספר דברים יג, יח].

הדרך להשתנות

וכך ילמדנו הנשר הגדול, רבינו משה בן מימון, בהלכות דעות (פ"א הי"ב) שם עוסק הרמב"ם בדרכים שראוי לו לאדם להתנהג על פיהם:

וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעייות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו. [וראה עוד בדבריו ב"שמונה פרקים" פרק רביעי.]

גם החכם מכל האדם יסיים את ספרו בפסוק הבא:

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. (קהלת יב, יג).

ההרגל במעשים הוא הוא המפתח לשינוי האישיות.

כי לא הכל דיבורים.

כל אדם שחווה אי פעם שינוי כלשהו בחייו, יודע את כוחו של ההרגל. גם דברים שהיו נראים כרחוקים ממנו ומאורחותיו נהפכים לחלק ממנו ברבות הימים – אם הוא התמיד בהם. מדוע?

המציאות ב"שטח" והמעשים משפיעים על האדם יותר מכל.

זו גם אחת הסיבות שלימוד חוויתי משפיע על האדם יותר מאשר לימוד תיאורטי גרידא.

בספרות הפדגוגית המודרנית חוזרים ונשמעים בשנים האחרונות קולות בדבר חיבוב הלמידה על הלומד ושיפור הישגיו ע"י פיתוח תכניות לימודים שבמרכזן יעמוד היסוד החווייתי-יצירתי. יסוד זה מאופיין בהתנסות רב חושית של הלומד ובשימוש במגוון אמצעי המחשה כאמצעי ללמידת תכנים ועיבודם על-פי יכולתו וסגנונו האישי.

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

לא המחשבות מכוונות את מעשי האדם אלא מעשיו מנתבים את מחשבותיו. כוחו של המעשה עדיף על המחשבה ועל הדיבור.

המעשה חורת את רישומו בלב האדם, והנשמע - תהיה השפעתו אשר תהיה - לא יוכל לכבוש את השטח שכה עמל בו הנעשה לחרוש בו חריש עמוק.

יותר מאשר המחשבה, יותר מאשר הדיבור, נלכד האדם ברשת פעולותיו אם לטוב אם למוטב.

מסלול הגלישה של פרעה

הנה, הביטו בפרעה.

ב"רזומה" שלו לא רשומים בהכרח רוע ורשעות.

ראו כיצד הוא התייחס ליוסף. באיזו יראת כבוד הוא מתייחס ליעקב. ובכלל, הוא מגלה כלפי כל משפחת בני יעקב נדיבות לב מופלגת.

"אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז, ו) – הוא אומר ליוסף בפגישתו עם אחיו.

מה קרה לו לפרעה הזה [לדעה שהיה זה אותו מלך, ראה רש"י שמות א, ח] שעורו התהפך והוא הרבה להרשיע כל כך?

מדוע הוא מסרב לשחרר את העם, למרות שמלכתחילה הוא טען שהשעבוד נועד רק ע"מ לשמר על הממלכה שלו?

המעשים.

פרעה שעבד את עם ישראל מתוך מטרה מסוימת – שמירה על מצרים – וכנ"ל, אולם לאט לאט אישיותו הושחתה והשתנתה לחלוטין.

הוא שעבד בפועל את עם ישראל, ויתכן שבתחילה היו לו אי אילו נקיפות מצפון, אך לא לאורך זמן.

מהפסוקים וממדרשי חז"ל אנו למדים כי פרעה הרשיע והוסיף להרשיע ככל שעבר הזמן.

כי זה כוחם של מעשים מסוג זה. הם מתחילים עם "הוראת היתר" מצידו, אך בסופו של דבר הם אילו שמשפיעים על האדם והופכים אותו ל"פרעה הרשע".

בכל פעם שפרעה המשיך לשעבד את העם, נחרץ עוד חריץ בנפשו. השעבוד וההתעמרות ב"יהודי" הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

וכך, הוא הפך לאדם עריץ וחסר לב. אדם שהשררה והאדנות כילו כל חלקה טובה בנפשו.

אדם שהתבצר ברשעותו ללא תקנה.

כאמור, מידה טובה מרובה ממידת פורענות. כך שעל אחת כמה וכמה, יש בכוחם של מעשים טובים להשפיע על האדם ולשנות את אישיותו ואופיו, לאדם צדיק ונעלה.

מה לעשות? לעשות!

שבת שלום!