בפרשת השבוע אנו למדים על קללותיו של בלעם שנהפכו לברכה בעזרת הקב"ה. אך התורה גם מזהירה אדם מישראל שלא לקלל את חברו – איסור קללת אדם מישראל.
נאמר בתורה (ויקרא י"ט י"ד): "לא תקלל חרש", ומכאן למדו חכמים שאסור מן התורה לקלל כל אדם מישראל. הכתוב פרט חרש כדי ללמד שאפילו אדם שאינו שומע ואינו מצטער מהקללה – אסור לקללו. אם כן, קל וחומר שאסור לקלל אדם שאינו שומע מחמת שינה או סיבה דומה. ובוודאי שאסור לקלל אדם בפניו כשהוא ער, שכן מלבד איסור הקללה עצמה, יש בכך גם איסור אונאת דברים, שהרי הוא מצטער מן הדברים.
וכך פסקו להלכה הרמב"ם, הטור ומרן השולחן ערוך – שיש להיזהר בלשון, ולא לקלל שום אדם מישראל. ואפילו המקלל את עצמו עובר באיסור, שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך מאד". והמקַלֵל דיין עובר על שני איסורים – האחד כשאר ישראל, והשני איסור קללת דיין.
אמרו בגמרא (סנהדרין מ"ח): כל הקללות שקלל דוד המלך את יואב בן צרויה נתקיימו בזרעו של דוד. למד מכאן בעל ספר חסידים שלפעמים אף אם הקללה מוצדקת – היא עלולה לחזור גם אל המקלל, ובוודאי כשמקלל על חינם. ולכן אמרו חכמים (מגילה ט"ו): "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך", שהרי אבימלך קילל את שרה ונתקיימה קללתו בזרעה.
למה האנשים הכי קדושים הם המנהיגים הכי גרועים? צפו
ואף שאנו רואים לעיתים קללות שמתקיימות, כתב בעל פלא יועץ שלפעמים יש עת רצון, ואז עלולה הקללה להתקיים – ולכן האדם המקלל עתיד ליתן את הדין על כך.
שהיינו בגן תמיד שינינו לנו: מי שאומר לאחרים הוא בעצמו. ואכן רמז גדול יש לפתגם עממי זה:
הגמרא בסנהדרין אומרת: אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים], "תהא לוטא ולא תהא לאטה" [תהיה מקולל ואל תהא מקלל], שבסוף דבר חוזרות הקללות וחלות על המקלל.
ופירש רש"י: "נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל'.
0 תגובות