הרמ"א בהלכות סוכה (סי' תרל"ט) כותב: "כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר ואינו אלא הדיוטות", ומקורו בדברי הירושלמי.
מספרים מעשה בהרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע, שהיה נוהג להמשיך לשבת בסוכה גם כאשר ירדו גשמים. פעם ראהו מתנגד אחד יושב בסוכתו בשעת גשמים ואמר לו: הרי כתוב בירושלמי שהיושב בסוכה בשעת גשמים נקרא הדיוט, ומה לך להישאר שם? השיב לו רבי משה לייב כי אכן מעדיף הוא להיקרא הדיוט, ובלבד שלא יפסיד את קדושת מצוות הסוכה.
וידוע שהיו צדיקים שאף היו ממליצים על כך את הכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", והיינו שלרוב דבקותם במצוות הסוכה לא היו מוכנים להתנתק ממנה אפילו בשעת ירידת גשמים.
ובעצם כבר בעל ההתעוררות תשובה דן בנידון זה בתשובותיו, וכותב שם שמי שיש לו הנאה ותענוג בישיבתו בסוכה, אף שיורדים גשמים, אינו צריך לצאת ממנה. הוא ממשיל זאת לאדם ההולך לשמוע דרשה מרב מפורסם או חזנות מחזן בעל קול נשגב: אף שבמקום יש דוחק וצפיפות, הצער מתבטל אצלו מול העונג שבהאזנה. כך גם כאן, אם האדם בדרגה כזו שמתענג על מצוות השי"ת ושש בהן בכל רגע, אין עליו הדין לצאת מן הסוכה; דין זה נאמר רק על מי שמצטער תחת הגשם, שעליו נאמר שאם אינו יוצא, הרי הוא הדיוט.
אדמו"ר הלב שמחה מגור זצ"ל מסר בשם חותנו, הגה"ק רבי נחמיה אלתר הי"ד, בנו של השפת אמת זצ"ל: "גשמים בחג", אם אדם מהרהר בחג בענייני גשמיות, הרי זה סימן קללה בחייו.
ומספרים שכאשר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל שהה במרחץ קרעניץ והתארח אצל חסיד צאנז, הבחין בעל הבית שהגרי"ז משתמש במראה בעת הנחת תפילין, דבר שצרם לו, שכן רבו, ה"דברי חיים", התנגד לכך בחריפות. הוא לא אמר דבר, אך בשעת ארוחת הבוקר הניח על השולחן את ספר דברי חיים פתוח בתשובתו הנוקבת בנושא.
הגרי"ז הבין את הרמז, קרא למארחו ואמר: "חסיד אתה, ולכן אדבר עמך בלשון החסידים. ודאי שמעת שפעם ירדו גשמים בסוכות וה’דברי חיים’ נשאר לשבת בסוכה. כששאלוהו מדוע, השיב: אהיה הדיוט, ובלבד שאשב בסוכה. אף אני אומר לך: אהיה בור, ובלבד שאניח תפילין כהלכתן
0 תגובות