1:
בפרשת ״בהר״ ישנן עשרים וארבע מצוות.
שבע מצוות ״עשה״ ושבע עשרה ״לא תעשה״, רובן עוסקות בענייני ״שמיטה״ ו״יובל״.
פרשתנו מתחילה במצוות אשר יחולו על ישראל כשיגיעו לארץ ישראל, אך רק לאחר שכל שבט ושבט יקבל את נחלתו וכל משפחה ומשפחה תקבל את חלקה.
הקב״ה מלמד את ישראל שיעור חשוב, תנאי לקבלתם את ארץ ישראל.
אם ירצו לשבת שם בשלווה, ללא צרות מבית ומחוץ, חייבים יהיו לקיים את אלו המצוות.
היסוד שמאפיין את אלו המצוות הוא שישראל וארץ ישראל שייכים לקב״ה בלבד.
אין לאיש בעלות מוחלטת לא על הקרקע - אלו הם דיני ״שמיטה״, ״יובל״ ו״גאולת קרקעות״.
אין לאף אחד בעלות על איש מישראל - אלו הם דיני ״שחרור עבדים״.
אפילו על כספם ורכושם אין להם בעלות מוחלטת, בבוא הזמן יצטרכו לעזור בממונם איש לאחיו מבלי לנצל את המצב כדי לעשות רווח - אלו הם איסורי ״ריבית״.
2:
המצווה הראשונה, מצוות ״שמיטה״, מלמדת את ישראל שבעלותם על הקרקע היא גבולית ולא מוחלטת.
שש שנים מותר לעבוד בקרקע, אך בשנה השביעית על כל ישראל להפקיר את שדותיהם.
בקיום מצווה זו, מראים אנו לקב״ה שהשדות שלנו, הם שלו, קיבלנו אותם ממנו כמתנה חלקית.
השנה השביעית מביאה עמה בשורה גדולה לישראל, בשורה חברתית,
כל השדות מופקרים לכל מאן דבעי, ללא יוצא מהכלל, אפילו לבהמה ולחיה אשר בשדה.
השנה השביעית מאחדת את כל ישראל.
במשך שש שנים, כל משפחה דאגה בעיקר לעצמה, אך בשנה השביעית הופכים ישראל להיות משפחה אחת גדולה, בכל ענייני המזון והפרנסה התלויה בו.
לבעל השדה יש איסור מוחלט לעבוד בו, מותר יהיה לו לקחת משדהו את כמות האוכל לה הוא זקוק למשפחתו, רק כמות כזו שתהיה כדי צרכם, לא יותר.
במקרה וישאר למישהו בביתו כמות יתירה מזו שזקוקים לה משפחתו, מותר יהיה לו לשמור על יתרת האוכל, בתנאי שנשאר עדיין בשדות מאותו סוג אוכל שנשאר בביתו.
במקרה ונגמר אותו סוג אוכל בשדות, על בעל הבית להוציאו מחוץ לביתו ולהפקירו לכל מי שירצה.
מצווה זאת נקראת מצוות ״ביעור״.
3:
אם נתן הקב״ה לישראל את ארץ ישראל, בתנאי שיקיימו את מצוותיו, מה יקרה אם חלילה לא יקיימו אותן, מה אם יפרו את תנאו של הקב״ה, האם במקרה כזה תהיה מבוטלת המתנה, האם חלילה יאבדו ישראל את ארץ ישראל?
פרשתנו מתחילה בפסוק: ״וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳״.
שני פסוקים לאחר מכן, בפסוק ד׳ כתוב: ״ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור״.
שואל ה״אור החיים״ הקדוש, אם בפסוק ד׳ כותבת התורה שהשנה השביעית היא שבתון, מדוע היה צריך לכתוב שני פסוקים לפני: ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳״, לכאורה המילים ״ושבתה הארץ שבת לה׳״ מיותרות, הן כתובות מייד בהמשך, בפסוק ד׳.
מסביר ה״אור החיים״ הקדוש, חשוב היה לקב״ה לציין בזמן נתינת המתנה, שמתנה זו ניתנת להם עם ״שיור״, חלק מהמתנה השאיר הקב״ה לעצמו.
פירוש, בנתינת המתנה עצמה אומר הקב״ה לישראל, שידעו שיש חלק מהמתנה, אותו הם לא מקבלים.
אין זו מתנה שלמה, אלא ״ושבתה הארץ שבת לה׳״.
חלק ישראל מקבלים, חלק נשאר אצל הקב״ה.
בהמשך בפסוק ד׳ כותבת התורה שהחלק שנשאר אצל הקב״ה הוא השנה השביעית.
ל״שיור״ זה יש סיבה מאד חשובה.
אם לא היה כתוב בפסוק ב׳, בו כתובה נתינת המתנה, את המילים ״ושבתה הארץ שבת לה׳״, היתה נחשבת מתנה זו כמתנה גמורה שבהמשך בפסוק ד׳ נכתבו התנאים שלה.
מתנה כזאת נקראת ״מתנה על תנאי״, אם בוטל התנאי, בוטלה המתנה.
מצב זה היה גורם לישראל לאבד את ארצם, כיוון שלא הקפידו לשמור שנות שמיטה רבות.
אך בזכות שעשה הקב״ה ״שיור״ לעצמו בגוף המתנה, כשלקחו ישראל לעצמם את אותו ״שיור״, לא בוטלה המתנה, אלא עליהם יהיה לפרוע לקב״ה את החלק שגנבו ממנו.
לכן כתוב: ״אז תרצה הארץ את שבתותיה״, מניין שנות גלות ישראל ב״בבל״, היה מכוון כנגד מניין שנות השמיטה שלא הקפידו ישראל לשמור בארץ.
לאחר שעברו מספר השנים שהיו חייבים ישראל לקב״ה, חזרו ישראל לארצם.
הקב״ה הטוב זיכה אותנו שמתנת ארץ ישראל לא יכולה להתבטל לעולם.
בברכת שבת שלום,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי