פרשת השבוע, פרשת 'אמור', מתייחדת במצוות עשה החביבה מכל המצוות שבעולם: למסור את הנפש על קידוש שמו יתברך. מקור המצווה בפסוק "לא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל". מצווה זו, המכונה 'קידוש השם', מחייבת בני ישראל למסור נפשם למות ביד מי שאונס אותם, על אהבתו של הקב"ה ואמונת יחודו.
על אף שנצטווינו ב"וחי בהם" (שנחיה על פי המצוות ולא נמות בגללן), חכמינו ז"ל ביארו את ההלכה בסנהדרין (עד.) וחילקו מתי "פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה" ומתי "ייהרג ואל יעבור". דברים אלו מפורטים ב"שלחן ערוך" בהלכות עבודה זרה. ישנו חילוק בין כל העבירות שבתורה לבין עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בשלוש עבירות אלו, האדם חייב למסור את נפשו בכל עניין. בשאר עבירות התורה, הוא חייב למסור נפשו רק בשעת השמד (רדיפה דתית) או כשהמעשה נעשה בפרהסיא (בפני עשרה מישראל).
האם מברכים על מצוות קידוש ה'?
שאלה הלכתית מרכזית שנדונה בהלכה היא האם יש לברך לפני קיום מצוות קידוש השם.
פרשת קרח עם הרב יצחק דוד גרוסמן • צפו
השל"ה הקדוש סבור שכן יש לברך. הוא כותב: "נראה בעיני, מי שבא לידו קידוש השם, ומקיים מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שמפורסם לעשרה בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו לקדש שמו ברבים'". הוא מנמק זאת בכך שזוהי מצוות עשה גדולה וחביבה, וכשם שמברכים על מצוות אחרות, על אחת כמה וכמה על מצווה זו שהברכות תלויות בקדושה. הרבנו מנחם מרקאנט"י מסכים עם דעה זו ומנמק שהיא מצוות עשה מהתורה.
לעומת זאת, המהר"ם שיק סבור שאין לברך על מצוות קידוש השם: "דלא ניחא להקב"ה לברך אותו על זה, כי כשטבעו מצרים בים אמרו חז"ל שאמר הקב"ה 'מעשה ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה', ומכל-שכן בשעת הגזירה שגם קדושים נשפך כמים דמם, מסתמא לא ניחא להקב"ה לברך אותו". כלומר, הרעיון הוא שבשעת צרה וקטרוג שבה נהרגים צדיקים, אין זה רצון ה' שישמחו ויברכו על כך, בדומה לתגובת ה' לשירת המלאכים על טביעת מצרים.
האחרונים דנו רבות בשאלה זו. היעב"ץ סבור שיש לברך על מצווה זו, שהיא הגדולה שבגדולות, ואף כשאינו לפני עשרה מישראל יכול לברך בנוסח מסוים. הוא מוסיף שיש לברך "בשמחה גדולה בלב שלם ובנפש חפצה, שזכה לכך להקריב חלבו ודמו, גידו ובשרו ועצמותיו, עולה כליל למלך הכבוד".
ושנזכה לקדש ולהרבות כבוד שמים שמים, בחיי חיותינו. אכי"ר.
0 תגובות