זה לא עוד ראיון ספורט. זה שיעור באמונה. בפרק הבכורה של הסדרה החדשה "השם אחד" באתר 'כיכר השבת' בהגשת יוסי עבדו, נחשף סיפור שנשמע כאילו נלקח מאגדות חז"ל, אבל הוא קורה כאן ועכשיו. תכירו את אהבת השם גורדון. כן, זה השם שלו, והוא מחייב.
הוא רק בן 19, אבל כבר הספיק לכבוש את פסגות העולם, כשהוא חמוש בטכניקה קטלנית, אבל בעיקר – בציצית, כיפה ואמונה יוקדת.
דרמה בחדר ההלבשה: "הם כנראה לא יודעים מה זה ציצית"
הרגע החזק ביותר בראיון, שכבר מתחיל לחרוך את הרשתות, הוא תיאור הדרמה מאחורי הקלעים בליטא. "20 שעות לפני הקרב, המארגנים לוקחים אותי לשיחה צפופה", משחזר אהבת השם. ההוראה הייתה חד משמעית: אסור לעלות עם דגל ישראל, אסור לעלות עם סממנים דתיים.
עבור גורדון, שרואה בעצמו שליח של עם ישראל, העולם חרב. הוא החליט להתחכם בקדושה והחביא את הציצית מתחת לבגדים: "אמרתי לעצמי: הם גויים, הם בטח לא יבינו מה זה החוטים האלה, אז אני עולה עם זה בכל מקרה". אבל לגבי הכיפה הגדולה עם מגן הדוד – הוא היסס. הוא לא רצה להיפסל.
ואז, בחדר החימום, המסכים הראו את היריב. "אני רואה במסך הענק מישהו עולה לזירה עם כאפייה", הוא מספר, והעיניים שלו יורקות אש של קדושה. "אמרתי לעצמי: אם הוא עולה עם כאפייה – אין שום סיכוי בעולם שאני לא עולה עם כיפה!".
מול קהל עוין, מול שריקות בוז, הוא עלה עם הכיפה, צעק "שמע ישראל" – וניצח. קידוש השם בשידור חי למיליונים.
מי שמאמין לא מפחד
בראיון חושף אהבת השם רובד נוסף ומצמרר לניצחון הזה. הקרב התקיים במדינה אירופאית שבה, לדבריו, "95% מהיהודים נרצחו בשואה". "עמדתי שם, במקום שבו ניסו להשמיד אותנו, והבנתי שאני לא מייצג רק את עצמי", הוא מספר לקול רועד. עבורו, להניף שם את דגל ישראל ולשיר את המנון האמונה "מי שמאמין לא מפחד", הייתה סגירת מעגל היסטורית. "זו התשובה הכי חזקה להיסטוריה. אנחנו כאן, אנחנו חזקים, ועם ישראל חי".
עוד לפני הדרמה בזירה, אי אפשר שלא לעצור נשימה מול סיפור הרקע המדהים של משפחת גורדון. אהבת השם נולד וגדל ביישוב שילה שבשומרון, למשפחה שבה האמונה היא החמצן. הסיפור מתחיל באמו, חנינת השם, גיורת עם שורשים מהמזרח הרחוק (הונג קונג) שבחרה ביהדות מתוך מסירות נפש, ובאביו, ד"ר עזריאל גורדון ז"ל, שנפטר כשאהבת השם היה נער צעיר – טרגדיה שרק חישלה את אמונתו.
הבית היה בית של אמונה טהורה, וזה ניכר בשמות הילדים: לאהבת השם יש אחים בשמות עוצמת השם, רוח השם (גם הוא אלוף עולם באיגרוף תאילנדי), כיבדי, שמחת השם ואמונת השם. "גדלנו בשומרון, מושבניקים אמיתיים", הוא משחזר בחיוך בראיון. "היינו מטפלים בחמורים, בעיזים ובתרנגולות.
עד כיתה ו' בכלל למדתי בחינוך ביתי". השילוב הזה, בין חיבור לטבע, משמעת עצמית מגיל אפס ואמונה יוקדת, יצר את המפלצת (החיובית) שהוא היום בזירה.
מילד טבע בשילה לאלוף עולם: ההתבגרות בצל הטרגדיה
כדי להבין את הפלדה ממנה עשוי אהבת השם, צריך לחזור אחורה, אל נופי השומרון. הוא גדל ביישוב שילה, "ילד טבע" אמיתי שלמד בחינוך ביתי עד כיתה ו' ובילה את זמנו בין דיר העיזים לתרנגולות בחצר המשפחתית.
אבל הילדות הפסטורלית נקטעה באבחה חדה: כשהיה בן 14 בלבד, אביו ד"ר עזריאל ז"ל נפטר. באותו הזמן עברו לגור בזכרון יעקב. "זה היה הרגע שהבנתי את המשמעות של החיים", הוא משתף בכאב מהול בעוצמה. במקום להישבר, הנער הצעיר לקח את המשמעת העצמית שספג בבית, את האמונה שלמד מאמו הגיורת, והפך אותן למנוע טורבו. הוא החליט שהוא "מקיץ" את עצמו לבית הספר ולחיים, ומקדיש את חייו למצוינות, כשהוא מסמן מטרה אחת ברורה: פסגת העולם.
אין מקרה בעולם - כל החיים שלי זה נס אחד גדול.
הסיפור של אהבת השם הוא רצף של השגחה פרטית. בראיון הוא חושף כיצד הפסד צורב בתחרות חשובה, אחרי 8 חודשי אימון מפרכים, התברר כהתערבות אלוקית. "הייתי שבור, חזרתי לתאילנד בלי כלום", הוא מספר. אבל דווקא שם, ברגע השפל, במכון נידח, "פתאום" נכנס מאמן של הלוחם הכי טוב בעולם.
המפגש המקרי הזה, שלא היה קורה אם היה מנצח בתחרות הקודמת, הזניק אותו הישר לארגון ONE (הנחשב ל'ליגת האלופות' של עולם הלוחמה). "אין מקרה בעולם", הוא אומר לעבדו, "כל החיים שלי זה נס אחד גדול".
שבת בתאילנד: קידוש וטופו בלב גוב האריות
אבל הניצחון האמיתי של אהבת השם הוא לא בזירה, אלא בצלחת ובנשמה. לחיות כספורטאי בודד בתאילנד, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והפיתויים, זהו ניסיון לא פשוט, אך גורדון עומד בו כצוק איתן. "אני שומר על היהדות שלי ועל כל מה שאני יכול, לא מוותר על הזהות שלי", הוא מספר.
כשחבריו למכון אוכלים הכל, הוא מסתפק בטופו ובאורז, ומתנזר מבשר – אלא אם כן הוא מגיע לבית חב"ד. "שבת זה קודש", הוא מצהיר. גם כשהוא רחוק אלפי קילומטרים מאמא ומבית הכנסת בשילה, הוא לא מוותר על קידוש בליל שבת. הגביע, היין וההבדלה הם העוגן ששומר עליו שפוי בתוך הטירוף של עולם האיגרוף.
סדר יום של אלוף העולם: "מודה אני, ושמע ישראל" לפני המשקולות
איך נראה יום בחייו של אלוף? זה מתחיל הרבה לפני הזיעה. "הדבר הראשון בבוקר זה 'מודה אני' ושמע ישראל", הוא מתאר. "הנפש חייבת את המזון שלה לפני הגוף". רק אחרי התפילה מתחיל המסע הפיזי. בשגרה הוא שומר על אורח חיים בריא, כי "הגוף הוא כלי עבודה שהשם נתן לי", אבל אל תטעו – הוא לא סגפן.
לשאלה על סופגניות - "אני אוהב סופגניות ואוכל בהנאה כשאפשר," הוא מודה בחיוך. אז מתי זה משתנה? "כחודש לפני הקרב – נגמרות החגיגות". או אז הוא נכנס למשטר דיאטה קיצוני ונטול פשרות, בלי 'עיגול פינות' ובלי גרם מיותר, כדי להגיע לזירה במשקל המדויק, חד ומוכן לניצחון.
הנשק הסודי: התבודדות ושיחה אישית עם בורא עולם
מעבר לאימונים הפיזיים המפרכים, לאהבת השם יש "אימון" נוסף שאיש לא רואה – עבודת הלב. את הרגעים שלפני הקרבות הגורליים הוא לא מעביר מול המסכים, אלא בטבע, ב"התבודדות" נוסח ברסלב.
"לפני הקרב האחרון יצאתי לתצפית נוף, עצמתי עיניים ופשוט דיברתי איתו", הוא חושף את רגעי האינטימיות עם הקב"ה. "אני מבקש, מתפלל, ומבין שאת הכוח אני מקבל רק ממנו".
סדר היום שלו מתחיל תמיד ב"מודה אני" וקריאת שמע, וזהו הדלק שמניע אותו. "הנפש שלי צריכה את זה", הוא מסביר, "אם יש יום שפספסתי תפילה – הנשמה שלי מרגישה את החוסר מיד. אני לא נכנס לזירה לבד, אני נכנס עם התפילות, אני ו-ה' ביחד".
התפילה והנבואה: "ידעתי שזה ייגמר בסיבוב השני"
יוסי עבדו, שמצליח לקלף בתוכנית את השכבות של הלוחם הקשוח, חילץ ממנו גילוי מדהים. אהבת השם חשף כי לפני הקרב הייתה לו ודאות כמעט נבואית, רוח הקודש של ממש:
"אמרתי לכולם לפני הקרב - אני מסיים אותו בסיבוב השני. האמנתי בזה בלב שלם".
וכך בדיוק היה. הסיבוב השני הגיע, והיריב נפל. ומה עזר לו ברגעי הלחץ? הוא לוחש לעצמו משפט אחד, שוב ושוב, כמו מנטרה, עד שהפחד נעלם: "הכל כבר כתוב. אני רק הולך לאסוף את הניצחון הזה".
צפו בראיון המלא והמטלטל, שיגרום לכם להסתכל אחרת על המושג "גבורה יהודית".
0 תגובות