ביום כ"ח בסיון שנת תר"ץ, עם שחר, עשה את דרכו מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל – מייסד וישב ראש ישיבת "חכמי לובלין" – לעבר בית העלמין בעירו. בשעות שלאחר מכן צפויה לובלין לגעוש מרוב אדם, עת ינהרו המונים למעמד המרומם של חנוכת הבית לישיבה, שעתיד להיפתח בשעה שלוש אחר הצהריים.
שנים לאחר מכן, גילה הגר"מ שפירא לתלמידו המקורב, ר' יוסף הלפרין ז"ל ממנצ'סטר, פרק אישי מאותו בוקר: "התחבטתי בליבי – לאיזה מבין שני בתי העלמין בעיר אפנה תחילה?" בלובלין פעלו שני בתי קברות: הישן, שבו נחים צדיקים קדמונים כעין המהרש"ל, המהר"ם מלובלין, ורבי שלום שכנא; והחדש, בו נטמנו גדולי האחרונים – החוזה מלובלין, רבני העיר בדורות האחרונים ואחרים.
ואז, הוסיף רבי מאיר וסיפר: "הבזיק בי לפתע הפסוק: 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור' (ויקרא כ"ו, מ"ב). הבנתי ממנו רמז: יש להתחיל מהאחרונים ולפנות לאחר מכן לראשונים. כך בחרתי לפתוח את ביקורי דווקא בבית העלמין החדש".
הרעיון הזה, של היפוך סדר האבות בפסוק, מתבאר בדבריו של הגאון מהרא"ל צינץ, שמביא לכך משל: דמיין אדם טובע במים, ואחר מושיט לו חבל הצלה. כוח ההצלה טמון באוחז בקצה החבל, אולם האדם הטובע נאחז דווקא בקצהו המרוחק – זה שקרוב אליו. כיון שאין בכוחו להגיע עד המציל, נאחז במה שזמין לו.
כך גם אנו – מבאר המהרא"ל – קרבתנו הרוחנית לדורות האחרונים מאפשרת לנו להיתפס בזכותם ביתר קלות, יותר מאשר בזכויות האבות הרחוקים. ועל כן נזכרים בפסוק תחילה יעקב, אחריו יצחק ולבסוף אברהם – מן הקרוב אל הרחוק.
0 תגובות