פרשת השבוע "שלח לך" עוסקת במצוות ציצית. ושם נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (במדבר טו, לח .מצווה זו מלווה את האדם לאורך כל חייו.
מנהגי קבורה בטלית בארץ ישראל ובחוץ לארץ
ישנם מקומות בהם נוהגים לקבור את המתים עם הטלית שלהם. מנהג זה, של קבורה בטלית עם ציצית, נהוג בכל העולם כולו. טלית זו היא בדרך כלל הטלית שהמת התפלל בה בחייו, כאשר לפעמים פוסלים אחת מפינותיה או קושרים אותה. מנהג קדמונים זה קיים עוד מימי הש"ס. גם מרן הבית יוסף, שהיה בן ארץ ישראל, סתם בשולחן ערוך (ביו"ד סעיף שנ"א) שאין קוברים את המת אלא בטלית שיש בה ציצית.
לעומת זאת, קיים מנהג בארץ ישראל לקבור את המתים ללא טלית וציצית. מנהג זה אינו נזכר בשום מקום, בשום ספר מנהגים, לא במהרש"ל ביש"ש במנהגי ארץ ישראל ובבל, ואף לא בברכי יוסף ולא בשדה חמד, למרות שהם היו מבני ארץ ישראל. בנוסף, אין ספק שבימי הקדמונים וזמן התוספות, נהגו לקבור בטלית גם בארץ ישראל.
אריה ברונר שר ומדבר על פרשת שלח תשפ"ה
אך כיום נפוץ המנהג שבארץ ישראל קוברים ללא טלית.
מעשה ברה"ק רבי אהרן מבעלזא זצ"ל
הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצ"ל התנגד כל ימיו לכיבוס הטלית שלו, משום שהייתה ספוגה בזיעה של מצווה ומוכתמת בדמעות. הוא חיבב את כתמיה הטהורים ורצה להיטמן יחד עימם לאחר אריכות ימים ושנים.
אולם, כאשר עלה לארץ ישראל, קרא לגבאי שלו וביקש לכבס מיד את הטלית. הסיבה לשינוי מנהגו היא שבחוץ לארץ נהגו לקבור עם הטלית, ולכן רצה לשמור על כתמיה. אך בארץ הקודש, בה נטמנים ללא הטלית, בגד נאה למצווה עדיף.
0 תגובות