הדבר התרחש במהלך מסע המוות הרגלי בשנת תש"ד, כשקלגסי הגרמנים ימ"ש הובילו את שארית הפליטה – כמה אלפי יהודים מגטו ורשה – לעבר מחנה דאכאו שבגרמניה. ביניהם צעד גם הרבי מקלויזנבורג זי"ע.
כמעט 120 קילומטרים נאלצו לעשות ברגל – לא בהליכה אנושית, אלא בדהרה רצוצה ומיוסרת, כאשר קלגסי ס"ס סדיסטים נוגשים בהם באכזריות בשוטים ובמוטות ברזל.
המסע האכזרי התנהל תחת שמירה כבדה, בתנאים של רעב, צמא ושמש קופחת, מלווה בהתעללויות בלתי נתפסות. לא ניתן היה לעצור לרגע, ואיש שנפל – נורה במקום. הצועדים, מותשים ומיואשים, נראו כמי ש"הולכים בלא כוח לפני רודף". בכל רגע נוסף מישהו נפל – ולא קם.
המשאלה היחידה של כולם הייתה: מים. הלב קיווה לנס, אך הוא לא בא. הדרך החלה לפנות בוקר. בהמשכה, חלק מהאנשים הוכרחו לחפור קברים – והגרמנים ירו בהם לתוך הבורות. בצהריים עברו דרך סוכצ'וב.
לפתע, סמוך לאגם קטן ביער, קבוצת צועדים מיואשים קפצה אל תוך המים. הגרמנים החלו לירות בהם, ומי האגם נצבעו באדום. אלה ששרדו – הוטבעו בידי כלבים.
ערב, 29 ביולי. אחד משכניי לצעידה – הונגרי שראיתי קורס שעות קודם – התרומם לפתע בזריזות. כששאלתי לפשר הדבר, ביקש ממני כף ואמר: "הרבי מצאנז, הרב הלברשטאם, מסר ש'באר מרים' תהיה איתנו הלילה". נאצי ששמע את הדברים גיחך: "באר? כאן, בשדה?".
היינו בעמק עצום, מוקפים שומרים גרמנים ופושעים נאלחים שהובאו במיוחד מהכלא. ההונגרי החל לחפור באמונה שלמה, ולאט-לאט הצטרפו אליו עוד ועוד אסירים, בחפירה בידיים חשופות
ואז – בעומק של כמטר ושלושים – פרצו לפתע מים זכים, טהורים. קרני הירח השתקפו בהם. ולא רק באר אחת – אלא רבות! מכל עבר חפרו – ומצאו מים.
הגרמנים ניסו תחילה למנוע את השתייה: "רק מי שישלם בזהב – יקבל מים! גם שיני זהב יתקבלו!" – אך בלילה הניחו לכולם לשתות.
אשרי מי שהיה לו כלי לשמור מים. אני זכיתי – ובזכות הצנצנת שברשותי, הצלחתי בהמשך להציל את מר שטיינר.
בספר לפיד האש מובא ש"נס המים" הוזכר בעדויות רבות של ניצולים שנכחו שם. מקורבו של הרבי, ר' אברהם אליקים געצל שיף מרודניק ז"ל, העיד כי מיד לאחר השואה, כששמע את הסיפור, פנה אל הרבי ושאל: האם אכן התרחש הדבר?
והרבי השיב לו בפשטות הקדושה: "כל מי שמפקפק חס וחלילה באילן של אברהם אבינו או בבאר מרים – היה יכול אז להשתכנע ולראות בעליל, שהקב"ה מזמין לברואיו בדיוק ברגע הנחוץ את מה שדרוש להם."
0 תגובות