פרשת השבוע "מטות" נפתחת בדיון יסודי אודות חשיבותו של 'הנדר' שאדם נודר, כאשר התורה מצווה באופן חד-משמעי: "כל היוצא מפיו יעשה".
הקריאה מעוררת את הזמן להתבונן בתופעה מיוחדת הבולטת לעיני המעיין בתלמוד הבבלי: לעיתים אנו מוצאים מסכתות מסוימות הכתובות בנוסח מעט שונה, בעלות ביטויים ייחודיים וסגנון כתיבה המבדילים אותן באופן ניכר משאר מסכתות הש"ס כולו.
מסכת נדרים מהווה דוגמה בולטת למסכתות אלו, וכבר גדולי הראשונים עמדו על הבדל זה. לדוגמה, בתוספות למסכת נדרים (דף ז עמוד א), נאמר במפורש לגבי הביטוי "תיבעי לך" שהוא כ"תיקו", "ולשון נדרים משונה". באופן דומה, המאירי ב"בית הבחירה" (נדרים ט עמוד ב) מציין ש"זהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכל שכן במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד...".
אחד ההסברים המוצעים הוא ב"תפארת ישראל". למשנה, לשיטתו, זוהי חובה המוטלת על כל מחבר ספר לערוך "מהדורא" – תיקון ועריכה – לחיבורו, בדומה לאופן שבו רב אשי עשה "מהדורא" על הש"ס כולו. הוא משער כי מסכתות מסוימות, כולל נדרים, נזיר, ערכין, כריתות, תמורה, מעילה ותמיד, "נחטפה השעה ולא נעשה עליהן מהדורא". לכן, לדעתו, "לשון מסכתות הללו אינן כסגנון שאר הש"ס".
מסכת נדרים - ותפילת כל-נדרי
אך קיים הסבר נוסף, עמוק ומקורי יותר, המגיע משיקול דעת הלכתי-ציבורי שהיה נהוג בתקופת הגאונים. רמזים לכך נמצאו בפולמוס העתיק שנסב סביב אמירת "כל נדרי" בפרוס יום הכיפורים, וזאת מחשש מ"העלמת" היתר נדרים, שמא ההמון יקלו בהם ראש.
עדות מרתקת לכך מגיעה מתשובתו של רב נטרונאי גאון (מתוך "אוצר הגאונים למסכת נדרים"), בה הוא מציין כי "נדרים אינה נשנית בשתי ישיבות היום יותר ממאה שנה". הוא מוסיף ומצטט את רב יהודאי גאון, המכונה "נהורא דעלמא", באמרו: "אנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן לאמור ולהתר בה לא נדר ולא שבועה".
עוד מציין רב נטרונאי גאון כי לא נהגו בישיבה או בכל מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, וכי רק שמעו שבארצות אחרות נוהגים לומר "כל נדרי" ו"אסרי", אך הם לא ראו ולא שמעו זאת מרבותיהם. דברים דומים ונחרצים אף יותר מובאים בשמו של רב יהודאי גאון, המעיד: "מר רב יהודאי ז"ל החמיר ואמר אין בנו מי שיודע להתיר נדרים ושבועות ואין בנו לשון חכמים מרפא, ומשני מר יהודאי לא נשנית נדרים בישיבה...".
כאן אנו מגיעים להסברו המקורי והמופלא של "הגרי"א הלוי" בספרו "דורות ראשונים". שמאחד את עדויות הגאונים הללו להסבר פשוט ובהיר לסיבת הבדלי הנוסחאות במסכת נדרים לעומת יתר המסכתות. מכאן נובעת המסקנה הפשוטה והמתבקשת לסיבת חילופי הגרסאות והשינויים במסכת זו: "ידיים מששו בה פחות משאר סוגיות התלמוד". הגרי"א הלוי מדגיש: "הנה הדבר ידוע כמו שהעידו לנו הגאונים כי מסכת נדרים לא למדו במתיבתא אצלם יותר משלוש מאות שנה לבל יקלו ראש בנדרים...".
מטבע הדברים, כיוון שרק יחידים עסקו במסכת נדרים, לא היה עניין למעתיקים לשכור עצמם להעתיק ממנה עותקים רבים, שכן הקונים היו מועטים. לעומת זאת, שאר המסכתות נלמדו במתיבתא כל חצי שנה, ולמדו אותן כל חברי המתיבתא והתלמידים בבתיהם ובעירם. אך "נדרים, שלא נלמדה במתיבתא, נוצרו ממנה העתקות מעט בארץ בבל".
הגרי"א הלוי מציין עוד כי במבט בוחן ניתן להבחין כי השינויים הללו הם מזעריים וקלים בחילופי נוסחאות בין מעתיקי בבל למעתיקי ארץ ישראל, אך אינם משנים את עיקרי מהות הדברים. המסקנה העיקרית היא אפוא שהשינויים בנוסח מסכת נדרים נובעים מחמת הימנעות הגאונים ללמוד אותה באופן ציבורי במתיבתא, וזאת מתוך חשש שהמון העם יזלזלו בעניין הנדרים והתרתם.
0 תגובות