בפרשת השבוע כי-תצא אנו עוסקים בדינו של 'בן סורר ומורה' עליו אמר הכתוב:
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו גו' זולל וסובא, ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו".
לפנינו מצוה מחודשת, להרוג אדם על חטאו שחטא ועבר על מה "שהזהירנו התורה מהיות זולל וסובא במאכל ובמשתה בימי הנערות" (רמב"ם ב"ספר המצות" ל"ת קצה), על אף שמצד החטא עצמו אין בו עתה חטא מוות, ולכן אמרה תורה 'וכל ישראל ישמעו ויראו' כי לא הומת בגודל חטאו אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים (רמב"ן כאן).
והנה במסכת סנהדרין (עב.)שנינו: "תניא רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".
והמפרשים האריכו הרבה ליישב הדברים שלא יקשה דאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר (בראשית כא) כי שמע אלוקים אל קול הנער "באשר הוא שם". ועיין שם ותמצא נחת.
ברם בירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ז) מובא טעם הריגת הבן סורר ומורה מפני שצפה הקב"ה שסופו ללסטם את הבריות, ואולם יש שם תוספת דברים שגם "סופו לשכח את תלמודו". ויש שהעמיסו כן גם בכוונת הגמ' בסנהדרין "ומבקש למודו ואינו מוצא", דהיינו שמבקש לזכור מה שלמד ואינו מוצא שמשכחן.
ב"כלי חמדה", כתב לבאר טעם הריגת הבן סורר ומורה, דהנה בן נח נהרג על הגניבה ורק בדיני ישראל אין הגנב חייב מיתה, ובן סורר ומורה חייבתו התורה מיתה על הגניבה שגנב מעות משל אביו, כמו בן נח, משום דבן סורר ומורה בהיותו זולל וסובא לא ידע דרכי השם יתברך כמ"ש הרמב"ן לעיל, והרי הוא כבן נח ולא כישראל, אלא דאם היה לו תורה הרי המאור שבתורתנו הקדושה יחזירנו למוטב, ולכן קאמר הירושלמי דסופו לשכח תלמודו והכוונה שגם המאור שבה לא יחזירנו למוטב, ונשאר כבן נח דנהרג על הגניבה, והיינו וכל 'ישראל' ישמעו ויראו, להתחזק בעניין זה ולא ישכחו את דרך ה' שהם עומדים ויודעים אותה כמו שמבטא שמם.
קרדיט: הרב צ. הירש
0 תגובות