חז"ל מספרים במסכת כלה ובמדרשים על מפגש מטלטל בין רבי עקיבא לבין נשמה מיוסרת שנידונה בגיהינום.
אותה נשמה סיפרה שאין לה מנוחה.
רבי עקיבא לא הסתפק ברחמים. הוא בירר היכן מתגוררת המשפחה, המתין עד שהילד ייוולד, דאג למילתו, לימד אותו תורה ותפילה במשך זמן רב, עד שהילד עמד בבית הכנסת ואמר "ברכו". באותו רגע השתחררה הנשמה מעונשה, ולאחר מכן נראתה לרבי עקיבא בחלום ואמרה לו: "תנוח דעתך כשם שהנחת את דעתי".
לכאורה קשה להבין: רבי עקיבא, שכבר העמיד אלפי תלמידים והאיר את כל ישראל בתורתו, כיצד מצא זמן להשקיע מאמצים כה רבים באדם אחד?
התשובה היא יסוד גדול בעבודת ה'.
כאשר אדם שומע על מצוקה או על צורך לעזור, אין זו ידיעה מקרית. פעמים רבות עצם העובדה שהדבר הגיע לאוזניו היא סימן שהשליחות מופנית אליו.
רבי עקיבא לימד אותנו שלא לשאול רק "מי יעשה?", אלא "אם שמעתי – אולי אני הוא שצריך לעשות".
לקראת ימי הדין, כאשר אנו מבקשים רחמים על עצמנו, נתחזק גם ברגישות לצורכי הזולת. נושיט יד בשמחה לכל מי שנוכל לסייע לו, ובזכות זה נזכה שגם מן השמים ינהגו עמנו במידת הרחמים.
0 תגובות