1:
פרשת השבוע - ״צו״, ממשיכה לעסוק בענייני הקורבנות, אותם התחלנו ללמוד בפרשת ״ויקרא״.
שם למדנו על דיני הקורבנות עד לעניין ״הקרבת האימורים״ (חלקים הנבחרים) ובפרשה זו לומדים את המשך הדינים, דוגמת מה יעשו עם שאריות הבשר, למי מותר לאכול ואיפה ועוד בענייני ״סולת״ ו״מנחות״.
בניגוד לשאר הפרשיות, כאן בתחילת הפרשה פונה הקב״ה למשה בלשון ״צו״ , וכמה סיבות לדבר.
רש״י הקדוש מסביר שאין ״צו״ אלא לשון זירוז שהוא כאזהרה יתירה על הכהנים שלא יתרשלו בדבר.
הלשון ״צו״ נכתבה כשפונה הקב״ה למשה ללמד אותו על קרבן ״עולה״, ומדוע?
כיוון שבקרבן ״עולה״ יש להשגיח על האש שלא תכבה לעולם, יום ולילה.
כידוע העולה נשרפת כולה לה׳ ובשרה לא נאכל לכהנים או לבעלים וזקוקה להרבה זמן על האש כדי להשרף כליל.
אם כן, צריכים הכהנים להשגיח השגחה יתירה על האש שלא תכבה.
2:
רש״י הקדוש מוסיף ומביא עוד שני טעמים שהם מחלוקת תנא קמא ור׳ שמעון ב״תורת כהנים״.
לשניהם גם היה קשה מדוע דווקא פה נוקטת התורה בלשון ״צו״.
תנא קמא אומר שלשון זה הוא כדי לזרז אותם כאן ומייד וגם לדורות הבאים, ואכן בעולה זו יש שתי סיבות מדוע מצווים כבר מייד להביא אותה.
הראשונה: כיוון ש״עולה״ זאת הוקרבה מייד לאחר הציווי, כבר ב״דור המדבר״, לאחר בניית המשכן.
היא נמשכה גם בארץ ישראל לדורות, בבית המקדש.
הסיבה השניה היא ששאר הקורבנות דוגמת קורבנות ״נדבה״ או אלו הבאים מחמת חטאים, לא שייך בהם לשון זירוז, שמא אין באותה השעה חוטאים או מתנדבים, לעומת קרבן ״עולה״ שזאת מציאות וודאית יומיומית.
ר׳ שמעון לעומת זאת אומר שלשון ״צו״ מגיע היכן שיש ״חסרון כיס״ כמו בקרבן ״עולה״ שלכוהנים לא נשאר בשר לאכול אלא הכל עולה כליל לה׳.
במקרה כזה צריכים לזרז אותם שמא יתרשלו.
3:
מדהים לראות שהפטרת ״צו״ פותחת באחד הנושאים שהכי אקטואלים להיום.
הנביא ירמיה פונה לעם ישראל ״כה אמר ה׳ צבאות אלקי ישראל, עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח״.
הקב״ה אומר לעם ישראל שהוא לא מעוניין בקורבנות שלהם, לא בעולה ולא בזבחים ושהם מבזבזים אותם לריק ושיאכלו הם בעצמם את הבשר.
המלבי״ם מסביר שהקורבנות שעליהם ציוה הקב״ה, הם עצמם לא הסיבה העיקרית והתכליתית.
העיקר והתכלית הם שישמעו בקולו וישמרו מצוותיו ורק אז יהיה מקום להבאת הקורבנות, שיהיו כאות בין הקב״ה לישראל, כקבלת מתנה מעם ישראל לקב״ה לאחר שעשו רצונו וכתזכורת ללכת בדרכיו, כל קרבן בעניינו שקשור אליו.
קורבנות חטאות ואשמות - כדי לגרום לחוטא שלא יחטא שוב.
קורבנות נדבה ועליה לרגל - כדי להתרגל ליראת ה׳.
והנה בתקופה זו של ירמיהו, עם ישראל היה עסוק רק בחיצוניות של הקורבנות, כדי שכולם יראו שהוא מעלה ״עולה״ לקב״ה, או כדי לאכול בשר, הכל היה חיצוני, אך את שמירת המצוות באותה תקופה לא הקפידו לקיים.
זאת הסיבה שמוזכר שם בתוכחה של ירמיהו רק עולה וזבחים ולא מוזכרים קורבנות שבאים מחמת עבירות, כיוון שעם ישראל חטא ולא רצה לחזור בתשובה וממילא גם לא הביאו את הקרבנות שקשורות לעשיית תשובה.
בברכת שבוע טוב
עמירן דביר (דבורקין) הלוי
0 תגובות