פרשיות השבוע 'אחרי מות–קדושים' מחוברות, ובמרכזן מופיעה אחת המצוות הגדולות והיסודיות בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”. על מצווה זו אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה.
אהבת כל אדם מישראל איננה רק מצווה נוספת בין המצוות – אלא יסוד שעליו נשענות מצוות רבות אחרות. גדולתה מתבטאת במיוחד ביכולת לאהוב גם אדם שמעולם לא פגשנו, אדם שלא היטיב עמנו ושאין לנו כל מחויבות כלפיו. אהבה בין אב לבנו היא טבעית ומובנת. אך אהבה לאדם זר לחלוטין – זו כבר מדרגה גבוהה יותר. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא נובעת מעומק הלב ומטהרת הנשמה. הכלל במצווה זו פשוט וברור: כשם שאדם אוהב את עצמו למרות חסרונותיו ומגרעותיו – כך עליו להביט גם בזולת.
וכפי שאומר שלמה המלך בספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.” האהבה היא הכוח שמסוגל לכסות על הפגמים ולגלות את הטוב שבאדם.
כיצד ניתן להגיע למדרגה כזו? חכמים מלמדים שהדרך לכך היא להסתכל על נשמתו של האדם – ולא רק על החיצוניות שלו. בעומק הפנימי, הנשמות שוות ומאוחדות, ורק הלבושים החיצוניים יוצרים הבדלים בינינו.
כאשר מתרגלים להביט פנימה – מגלים את האחדות, את הקרבה, ואת האהבה האמיתית שבין אדם לחברו. זהו המסר של פרשת קדושים: לראות את הטוב, להרבות אהבה, ולקרב לבבות בישראל.
0 תגובות