פרשת השבוע, פרשת פנחס, נקראת בימי בין המצרים – ימים שבהם עם ישראל מציין את המצור על ירושלים ואת חורבן שני בתי המקדש.
דווקא בפרשה הזו, התורה מאריכה ומפרטת את כל הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש: קורבן התמיד של כל יום, מוספי שבת וראש חודש, קורבנות הפסח, חג השבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת.
ולכאורה, זה נראה לא מובן. אנחנו נמצאים בימים של אבל, ימים של צער על חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש – ודווקא עכשיו התורה מדברת איתנו על חגים, מועדים, שמחה וקורבנות?
אלא שכאן טמון מסר עמוק. דווקא בתוך ימי האבל, התורה מעניקה לנו נחמה. היא מזכירה לנו שהחורבן איננו הסוף. הוא שלב כואב בדרך לגאולה שלמה. התורה מציירת לנו את התמונה העתידית: בית המקדש עומד על מכונו, עם ישראל עולה לרגל, החגים חוזרים להיות מלאים באור, בשמחה ובקדושה.
וזה לימוד גדול לחיים: גם כשנמצאים בתוך קושי, בתוך ירידה, בתוך פורענות – צריך לזכור שבתוך כל חושך מסתתר אור גדול. אפשר להביט על חצי הכוס הריקה ולהתמרמר. אבל אפשר לבחור להרים את העיניים, להתחזק, ולשאוב כוח מהאמונה בגאולה הקרובה. כי בכל פורענות יש גם נחמה. והבחירה איך להסתכל על המציאות נמצאת בידיים שלנו.
0 תגובות