איך מחנכים עם שלם לבחור באותה דרך - גם אלפי שנים אחר כך?

מה מחזיק עם שלם בדרך אחת אלפי שנים? סיפור מכונן, זהות ותחושת ייעוד. כי מי שמכיר את הסיפור שלו, יבחר בחיים

שאלה לדיון

הציעו לכם עסקה מפתה: פיתחו מכשיר קטן שאפשר להתקין בבית, ומרגע שהתקנתם אותו מובטח לכם שכל צאצאיכם לעשרה דורות ילכו בדרך שאתם מאמינים בה - בדיוק, בלי סטיות, בלי משברי אמונה ובלי התלבטויות. אבל יש תנאי אחד: המכשיר מנטרל אצלם את היכולת לבחור. הם לא יבחרו בדרך הזו - הם פשוט לא יוכלו אחרת. תתקינו אותו? או שתעדיפו צאצאים שיכולים לבחור, גם במחיר שלפעמים הם יבחרו לא נכון?

ש

אם כל כך קשה להשתנות - למה התורה אומרת שזה "קרוב מאוד"?

הרב דוד לייבל|מקודם

ש

האם סיגריה אלקטרונית טעונה הכשר? תשובתו של הגר"מ שטרנבוך

מאת הרב אהרן בוטבול|מקודם

החיים בפרשה

פרשת נצבים נפתחת בתמונה שקשה להתעלם מעוצמתה: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כולם. משה מפרט ברשימה מדוקדקת, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. מהמנהיג הבכיר ועד לפועל הפשוט ביותר במחנה, מהזקן ועד לתינוק שאין לו מושג מה קורה כאן.

ואז מגיעה ההרחבה המטלטלת באמת: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם ... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. הברית הזו לא נכרתת עם דור אחד, במקום אחד, בזמן אחד. היא נכרתת עם כל מי שעוד לא נולד. עם היהודי בגלות בבל ובטולדו, עם היהודי בפולין ובניו יורק, וגם עם היהודי שייוולד בעוד מאתיים שנה.

וכאן נולדת השאלה הגדולה של הפרשה, ואולי של קיומנו כולו: איך זה עובד? איך אפשר לחתום חוזה בשם מישהו שלא נולד, ולצפות ממנו לכבד אותו אלפי שנים אחר כך, כשהוא לא היה שם, לא ראה את הניסים, לא חווה את המדבר ולא פגש את משה?

התורה לא משאירה אותנו עם השאלה. לאורך שתי הפרשות היא בונה בפנינו, לבנה אחר לבנה, את מה שאנחנו קוראים לו היום אתוס. הסיפור שאדם רוצה להשתייך אליו.

נדבך ראשון: הסיפור שלנו. משה חוזר ומספר. מצרים, המדבר, המסע, הארץ. הוא לא מסתפק בהצגת החוקים, אלא מציב את החוקים בתוך עלילה. יהודי שומר מצוות, לא כי "זה החוק", אלא כי הוא חלק מסיפור שמתחיל בשעבודו של 'עם של עבדים' ונגמר בחירות, בעם שעומד לפני אלוקיו.

ומה שמדהים במיוחד: הסיפור שהתורה מספרת לנו כאן כולל בתוכו גם את הפרקים הקשים שעוד לא קרו. הפרשה מתארת מראש את החורבן, את הגלות, את וְאָמְרוּ כׇּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, ואפילו את הרגע שבו נדמה לנו שהקב"ה נעלם, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא. למה לספר לעם על השבר לפני שהוא בכלל התחיל ללכת?

כי אתוס אמיתי הוא אתוס שיש בו מקום למשבר. עם שקיבל סיפור שבו הכל תמיד טוב, מתפרק ברגע הראשון שבו לא טוב. עם שקיבל סיפור שבו כתוב מראש "יהיו רגעים שתחשבו שאבדתם, זה חלק מהעלילה" - הוא עם שמסוגל לשרוד את אושוויץ ולהמשיך לבנות בתים. הידיעה שגם החושך נמצא בתוך הסיפור, היא זו שמונעת מאיתנו לחשוב שיצאנו ממנו.

נדבך שני: הזהות והתפקיד. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים. אתוס אינו רק סיפור על העבר, הוא הצהרה על מי אנחנו. אנחנו בנים. בנים מיוחדים, כאלו שיש להם אבא שמחכה להם, ושיש להם תפקיד ייחודי בעולם. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ. להיות בן מיוחד זו לא זכות יתר, זו משימה. ברגע שהזהות מתנתקת מהתפקיד היא הופכת לגאווה ריקה, וברגע שהתפקיד מתנתק מהזהות הוא הופך לעול מייבש. האתוס היהודי מחזיק את שניהם יחד: אתה אהוב, ולכן יש לך עבודה לעשות.

נדבך שלישי: הסיפורים שנספר באוזני בנינו. בפרשת וילך מופיעה מצוות הקהל, אחת המצוות המרתקות בתורה. אחת לשבע שנים, במוצאי שמיטה, כל העם עולה לירושלים: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף ... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ. למה להביא את הטף? מה יעשה שם ילד בן שלוש? הוא לא יבין מילה, הוא ירצה לאכול, הוא ירדם באמצע, ובדרך חזרה הוא לא יזכור מה נאמר.

והתשובה היא כל תורת החינוך הבלתי פורמלי בפסוק אחד: הוא אמנם לא יזכור מה נאמר, אבל הוא יזכור שהיה שם. הוא יזכור את היד של אבא אוחזת בו בתוך ההמון, את הצפיפות, את השקט שנפל כשהמלך התחיל לקרוא, את התחושה שמשהו עצום מתרחש ושהוא חלק ממנו. האתוס לא עובר באינפורמציה, הוא עובר בחוויה. וכפי שכבר ראינו בפרשת יתרו, מי שמשקיע רק ב"מה" ולא ב"איך", יגלה שהמסר שלו נעצר אצלו.

נדבך רביעי: השירה. בשיאו של הספר, הקב"ה מבקש ממשה: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת ... שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לא חוזה ולא תקנון. שירה.

למה שירה? כי שירה נכנסת למקומות שאף טיעון לא מגיע אליהם. אפשר להתווכח עם נאום, אפשר לפרוץ חוזה, אבל שיר שמישהו שר לך בילדותך פשוט נשאר בך. השירה נכתבת ומונחת לצד הארון, ובמקביל היא "שמה בפיהם" - היא הופכת להיות חלק מהפה של העם, כדי שברגע שהוא ישכח, המילים יעלו מעצמן.

ואז, הבחירה. ורק אחרי שכל התשתית הזו הונחה, אחרי הסיפור, הזהות, התפקיד, ההקהל והשירה, התורה מעמידה אותנו במקום החשוף ביותר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.

הקב"ה נותן לנו בחירה חופשית מלאה. הוא לא נועל את הדלת ולא מתקין לנו מכשיר שימנע מאיתנו לטעות. הוא מציב בפנינו את שני הצדדים - בין נוכחות דרמטית שלו בחיינו, לבין ניתוק גמור ותחושה שאנחנו כאן בזכות עצמנו וכוחנו - ואומר: תבחר.

איזה ביטחון עצום צריך להיות לנו במערכת החינוך הזו כדי להעניק בחירה כזו! ודווקא כאן מתגלה הסוד: אפשר לתת בחירה חופשית בלי לחשוש, כשהאתוס חזק והמורשת משמעותית. כשאדם יודע מאין בא, מה סיפורו, למה הוא כאן ומה מצפים ממנו - הבחירה שלו כבר לא מפחידה. היא פשוט הופכת להיות שלו.

ולא סתם התורה מוסיפה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. לא בשמים, לא מעבר לים, לא במקום שדורש ממך להיות מישהו אחר. האתוס שלך כבר בפנים. אתה רק צריך לבחור להקשיב לו.

ומה אם נשכח? אז נכון, אנחנו יכולים להתבלבל. הפרשה לא מיתממת. היא יודעת שיהיו דורות ששכחו, שהתרחקו, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. אבל מיד לאחר מכן: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ ... וְשָׁב ה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ.

כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. הקב"ה ישוב לשוש עלינו. כמו הורה שילדו חזר הביתה אחרי שנים. הקב"ה פשוט לא מצליח - כביכול - להסתיר את האהבה שלו אלינו, והוא ממתין להרעיף עלינו טוב כמו שרק הוא יכול.

וזו הסיבה שאין לנו ממה לפחד גם כשאנחנו שוכחים. מרוב אהבה, הוא יזכיר לנו מהר מאוד את מה ששכחנו, כדי שנשוב אליו. וכל שנותר לנו הוא לומר: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה.

לאן ניקח את זה מכאן?

כהורים ומחנכים, אנחנו משקיעים המון אנרגיה ב"שוטרים": בכללים, בפיקוח, בסינון, בבדיקה שהילד אכן עשה מה שאמרנו. וזה חשוב. אבל פרשת ניצבים-וילך מלמדת אותנו שנאמנות ארוכת טווח לא נבנית מפיקוח, היא נבנית מאתוס.

הילדים שלנו יישארו בדרך שלנו לא בגלל שסגרנו להם את כל הדלתות, אלא בגלל שנתנו להם סיפור שהם רוצים להשתייך אליו. אז כדאי שנשאל את עצמנו ביושר כמה שאלות:

האם הילדים שלנו יודעים את הסיפור שלנו? האם יש לנו רגעי 'הקהל' משלנו? רגעים שבהם כולם יחד, כולל הקטנטנים שלא מבינים כלום, חווים משהו גדול מהם - שולחן שבת, ליל הסדר וכדו'. האם יש לנו שירה? משהו שנמצא "בפיהם" של הילדים שלנו. ניגון שהם ישירו לילדים שלהם, ביטוי משפחתי שחוזר, מנהג קטן וקבוע שהוא רק שלנו. והאם אנחנו מעזים לתת בחירה? כי הורה שלא נותן לילד לבחור, מגדל ילד שלא בחר בו. הבחירה מפחידה, אבל היא התנאי היחיד לנאמנות אמיתית. ההשקעה שלנו צריכה להיות בבניית האתוס, ולא בנטרול הבחירה.

ואיך אנחנו מגיבים כשהם שוכחים? כאן אנחנו מקבלים את מודל ההורות המושלם. הקב"ה לא מבייש ולא מנפח חשבונות, הוא "שב לשוש עלינו לטוב". בפעם הבאה שאחד הילדים סוטה מהדרך, נשאל את עצמנו: התגובה שלי מזכירה לו את הסיפור שהוא שייך אליו, או דוחפת אותו עוד צעד אחד מחוצה לו?

פעילות מסביב לשולחן

צרו את השירה המשפחתית שלכם שמספרת את האתוס שהוא רק שלכם. הרכיבו משפט בסרט נע (חבילה עוברת) שבעיניכם מרכיב את מה שמיוחד כל כך במשפחה שלכם ובערכים אליהם את מחנכים.

תובנה: חוקים שומרים על הבית לשבוע, אתוס שומר עליו לדורות. אנחנו לא מחזיקים אלפי שנים בגלל שמישהו אכף עלינו את הדרך, אלא בגלל שקיבלנו סיפור כל כך חזק, שגם כשאנחנו מתרחקים ממנו - הוא ממשיך לקרוא לנו בשמנו.

המשימה השבועית

רגע לפני ראש השנה אנחנו יכולים להיזכר באתוס של העם שלנו ולזכור: ה' אוהב אותנו בגלל מי שאנחנו, הוא רק מחכה לשוב אלינו אם נשוב אליו. לא רחוקה היא מאיתנו ולא מעבר לים, היא בפה המבקש שלנו ובלב הרוצה להרגיש ולעשות.

כתיבה וחתימה טובה.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:

https://wa.me/972723714400

• לקבלת העלון למייל:

alon@achvat.co.il

• להפצה בבית הכנסת שלכם:

https://achvat.fillout.com/t/4SCUrNZZ7fus