על ההבדל בין צדיק לתמים, על לידת נח ומי נתן לו את שמו, על ההקלה בעבודת האדמה, על אלף שנים שנעלמו מהמקרא ועל נשיאת חן.
הרב שלמה זביחי בפינה בפרסית לפרשת נח • צפו
1:
״אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו..״
לכאורה צריך להבין מהו ״צדיק״ ומהו ״תמים״.
ה״אבן עזרא״ אומר ש״צדיק״ - במעשיו
ו״תמים״ - בלבו.
החיד״א - ר׳ דוד אזולאי מביא את דברי ר׳ יוסף קארו (הבית יוסף): כשנאמר ״צדיק״ - מדובר על אחד שנשמר מ״עריות״.
וכשנאמר ״תמים״ - מדובר על אחד שנשמר מ״עבודה זרה״.
כמו שמצינו אצל יוסף, כשנזהר באשת פוטיפר -קיבל את התואר ״יוסף הצדיק״.
חיזוק לדברים אלו אפשר למצוא בפסוק הבא.
נאמר בתורה: ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים.. ״, פסוק זה עוסק בענייני ״עבודה זרה״, ומייד לאחר מכן נאמר: ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״.
מזה אפשר להבין ש״תמים״ קשור לענייני ״עבודה זרה״.
ידוע הדבר שחטאם העיקרי של דור המבול היה ״עריות״, וחטאם העיקרי של דור הפלגה היה ״עבודה זרה״ ומרידה בקב״ה.
לכן נקרא נח איש צדיק תמים ב״דורותיו״ - בשני הדורות, ב״מבול״ נשמר מעריות ו״בפלגה״ נשמר מעבודה זרה.
2:
בפרק ז׳ פסוק א׳ כתוב: ״ויאמר ה׳ לנח, בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״.
לכאורה קשה, מדוע פה נקרא נח רק ״צדיק״? ולא ״צדיק תמים״?
רש״י לשיטתו מסביר, שלא אומרים את כל שבחו של אדם בפניו אלא רק ״מקצת שבחו״ ולכן כשדיבר ה׳ אל נח, ציין רק את ה״צדיק״.
(מעניין לראות שעניין אחד מתוך שניים, נקרא לפי רש״י ״מקצת״ שבחו, ואולי אפשר לומר שיצר העבודה זרה היה יותר גדול וחזק מיצר העריות, לכן אולי זה מקצת שבחו)
לעומת זאת, החיד״א יסביר לשיטתו (שהביא בשם ה״בית יוסף״), כתוב ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור ״הזה״. - כשמדבר הקב״ה על הדור הזה, דור המבול, נח היה רק ״צדיק״, כיוון שהאתגר באותו דור היה להשמר מ״עריות״.
אם כן, בתחילת הפרשה, כשמדברת התורה על שני הדורות, מציין הכתוב שנח היה גם ״צדיק״ וגם ״תמים״ - בדורותיו - בשני הדורות.
לעומת זאת, בהמשך הפרשה כשמציין הקב״ה את דור המבול״ בלבד, נקרא נח רק איש ״צדיק״ כיוון שבדור הזה לא היה ״עבודה זרה״ וממילא לא שייך לקרוא לנח ״תמים״.
3:
כמה נקודות מעניינות בנוגע לנח.
נח מוזכר כבר בסוף פרשת ״בראשית״ ככתוב:
״ויחי למך שתיים ושמונים שנה ומאת שנה ויולד בן״, ואז בפסוק הבא: ״ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אראה ה׳״
לכאורה צריך לשים לב, שלשון הכתוב בלידתו של נח שונה משאר הפסוקים.
אצל נח כתוב ״ויולד בן״ ואח״כ בפסוק הבא כתוב ״ויקרא את שמו נח״.
לעומת זאת בשאר המקומות כתוב ישר ״ויולד את למך״, ״ויולד את קינן״ ״ויולד את מהללאל״.
כמו שנאמר: ״ויחי מתושלח שבע ושמונים שנה ומאת שנה ויולד את למך״.
״ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן״.
״ויחי מהללאל חמש שנים וששים שנה ויולד את ירד״.
מדוע שינתה התורה בלידתו של נח שלא כשאר הלידות באותו עניין?
מדוע לא כתוב ״ויחי למך שתיים ושמונים שנה ומאת שנה ויולד את נח״?
עוד צריך לברר, מי היה זה שקראו ״נח״ ומדוע?
הרי אם זה מלשון נחמה ככתוב ״זה ינחמנו ממעשנו..״, היו צריכים לקרוא לו ״מנחם״, או ״נחמן״, שהם לשונות נחמה.
מדוע נקרא שמו ״נח״?
4:
רש״י הקדוש על הפסוק ״זה ינחמנו ממעשנו״ מסביר שהלשון ״זה ינחמנו״ אינו מלשון ״נחמה״ אלא מלשון ״מנוחה״, לנוח מהעמל הקשה.
שני דברים טובים קרו לפי רש״י בתקופתו של נח, דברים שבזכותם היתה עבודת הקרקע הרבה יותר קלה.
1: נח המציא את ה״מחרשה״
2: בזמנו של נח הפסיקו לגדול יחדיו בערבוב, הקוצים והחיטה.
בתקופה שלפני נח, היו חופרים באדמה בקושי רב, ובהמשך היו עומלים להפריד את הקוצים מהחיטה.
כאמור בזכות נח, שתי הבעיות נפתרו ומאז יכלו בני האדם לנוח יותר ולעבוד פחות.
נשארת השאלה מי הוא זה שקרה לו ״נח״ ומתי זה היה.
ה״אבן עזרא״ מסביר ש״למך״, אביו של נח היה זה שקראו כך כיוון שהיה נביא וראה שנח עתיד להמציא את המחרשה וגם שבזמנו יפסקו לגדול הקוצים יחד עם החיטה.
לעומת זאת ה״ספורנו״ אינו סבור ש״למך״ היה נביא אלא מסביר שמה שכתוב ״זה ינחמנו..״ זאת התפילה האישית של למך שכך יקרה, שיוכלו לנוח מהעבודה הקשה ואין זה ציון עובדה שנובעת מנבואה.
5:
במדרש ״ילקוט שמעוני״ גם שואל, וכי למך היה נביא??
ומתרץ ״אמר ר׳ שמעון בן יהוצדק, למודים היו שבשעה שאמר הקב״ה לאדם הראשון ״ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך״, אמר אדם הראשון רבונו של עולם, עד מתי זה יהיה? עד מתי ״קוץ ודרדר תצמיח לך״? עד מתי ארורה האדמה בעבורך״? האם קללה זאת לא תפסק לעולם?
אמר לו הקב״ה שכשיוולד תינוק כשהוא מהול, שם תדע שתפסק התופעה של ״קוץ ודרדר תצמיח לך״ ותופעת ה״ארורה האדמה בעבורך״.
כשנולד נח וראו שהוא ״מהול״, ידע למך שבנו הוא זה ש״ינחמנו ממעשנו״, לכן קראו ״נח״.
מופיע ב״מדרש״, הראשון שנולד עם אצבעות ידיים מחולקות כמו שיש לנו, היה נח.
עד לאותה נקודת זמן, במשך אלף חמישים ושש שנים, נולדו כולם עם אצבעות מחוברות אחת לשניה עם קרום, כמו אצבעות רגליו של הברווז.
דבר זה הקשה מאד על העוסקים בעבודת הקרקע כיוון שקשה לחפור ולחרוש באדמה כשהאצבעות מחוברות אחת לחברתה.
כשנולד נח עם אצבעות מופרדות, הבינו כולם שעכשיו יהיה יותר קל לעבוד באדמה, ולכן קרא לו אביו ״נח״.
לפי זה כתב בספר ״יערות דבש״ עוד משהו מעניין.
כתוב בפרשת ״בראשית״ על ״יובל״ שהיה מומחה לכלי נגינה והפליא לנגן על כינור ועוגב.
לכאורה קשה מדוע לא ניגן על ״נבל״ שהוא החשוב שבכלים, שנאמר: ״הללוהו בנבל וכינור״.
ודרשו על פסוק זה, מדוע נכתב ראשון ומדוע נקרא שמו ״נבל״? מפני ש״מנבל״ את שאר כלי הנגינה, לעומתו נחשבים הם כ״מנובלים״ ופחות חשובים.
אם כן מדוע לא מוזכר ה״נבל״ בין כלי הנגינה שניגן יובל?
לפי המדרש שאמר שכולם היו עם אצבעות מחוברות עד לידת נח, מובן מדוע לא ניגן יובל על נבל, כיוון שאי אפשר לנגן עליו באצבעות מחוברות, כיוון שהיא מתבצעת על ידי פריטת האצבעות.
כך מסביר בספר ״יערות דבש״.
6:
בספר ״צרור המור״ אומר שמהפסוקים בלידת נח אפשר ללמוד ש״ויקרא שמו נח״ - הקב״ה בעצמו קרא לו בשם זה ולכן מופרדים הפסוקים.
בתחילה כתוב ״ויחי למך שתיים ושמונים שנה ומאת שנה ויולד בן״.
כשנולד, יעץ מתושלח לבנו למך, שלא יקרא עדיין שם לרך הנולד כיוון שבאותה תקופה היו מכשפים עם היכולת לכשף, בתנאי שידעו את שמו של התינוק שזה עתה נולד.
לכן העדיף מתושלח שלא יקראו עדיין לנכדו בשם, אלא ימתינו להמשך.
כך אכן עשה למך, ככתוב ״ויולד בן״, נולד אך לא קראו לו בשמו.
אם כן מי קרא לו בשמו נח?
היה זה הקב״ה בכבודו ובעצמו שנתן לו את שמו ככתוב בפסוק הבא: ״ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידנו..״, ומי אם לא הקב״ה יודע הכי טוב את העתיד להיות.
7:
על נח כתוב גם ״ונח מצא חן בעיני ה׳״.
השאלה הנשאלת היא, מה פירוש הביטוי ״מצא חן״, במה הוא מתבטא, ומהו הגורם לאותו ״חן״.
ב״ספר חרדים״ של ר׳ אליעזר עזיקרי כתוב שכל מי שאינו כועס - הרי הוא בגדר ״מוצא חן״.
כזה היה נח, הוא ״נשא חן״ כיוון שהיה איש נח.
כשנהפוך את שתי האותיות יצא לנו - חן.
ה״שפת אמת״ מקשר עניין זה לנאמר בתהילים: ״הוצק חן בשפתותך״ - כשאדם בולם את עצמו בשעת מריבה ולא מגיב כלום, באותו רגע זכה להיות ״נושא חן״.
בספר ״מנחת אושר״ כתוב שארבעה דברים גורמים לאדם ״נשיאת חן״: ענווה, תמימות, יראת שמים ועסק התורה.
ענווה - ככתוב במשלי ״לענווים יתן חן״.
תמימות - ככתוב בתהילים ״חן וכבוד יתן ה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים״
יראת שמים - ככתוב בגמרא (סוכה מט) ״כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים״ שנאמר בתהילים: ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו״
עסק התורה - ככתוב בגמרא (כתובות עז) ״ר׳ יוחנן היה מכריז ואומר הזהרו בזבובים של בעלי ראתן״.
בעלי ראתן הם אנשים שיש להם מחלה מדבקת, סוג של צרעת קשה שגורמת להפרשות מוגלה שמושכות זבובים שמהם אמר ר׳ יוחנן שחייבים להזהר.
״ר׳ זירא לא הוה יתיב בזיקיה״ - לא היה יושב באזור שיוצאת שנושבת רוח מכיוונם של החולים.
״ר׳ אליעזר לא עייל באהליה״ - לא היה אוכל באוהלו של החולה.
״רב אמי ורב אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה״ - לא היו אוכלים מביצים שהגיעו מאזור של החולה.
אבל ר׳ יהשוע בן לוי היה דבוק איתם ועסוק בתורה
שנאמר ״איילת אהבים ויעלת חן״.
הוא סבר שאם התורה מעלה ״חן״ על לומדיה, כל שכן שתשמור על לומדיה מכל צרה.
לכן לא פחד מזבובי ״בית ראתן״.
מגמרא זאת לומדים שמי שעוסק בתורה זוכה לקבל ״חן״.
ארבעת דברים אלו היו גם אצל נח, לכן כתוב עליו ש״מצא חן״.
ענווה - ככתוב במסכת עבודה זרה: ״נח תמים בדרכיו״ - ומסביר שם רש״י ענו ושפל רוח.
תמימות - ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״.
יראת שמים - ״את האלוקים התהלך נח״ - ובתרגום ״בדחלתא ה׳ הליך נח״ - ביראת שמים התנהג נח.
עסק התורה - ״מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה״ - מאיפה ידע נח איזה בהמה טהורה ואיזה לא? מכאן שלמד תורה.
יש רק עוד אחד שכתוב עליו - ש״מצא חן״ - משה רבנו, שנאמר: ״כי מצאת חן בעיניי ואדעך בשם״.
8:
צריך לשים לב שמפרשת בראשית עד נח עברו אלף שש מאות חמישים ושש שנים, תקופה כל כך ארוכה שלא מוזכרת כמעט.
מעניין לבדוק מה אפיין את תקופה זו.
את תקופת ״דור המבול״ אפשר היה להגדיר כ״חיי עולם הבא״ ממש.
אנשים חיו סביבות אלף שנים.
ישנן דעות שקין מת במבול, לפי זה הוא חי אלף שש מאות חמישים ושש שנים!!
בתקופה זאת לא היה חולי, כולם היו בריאים.
כשהגיע זמנו של מישהו למות בסביבות גיל אלף, היה עושה אפצ׳י ונשמתו יוצאת.
החולי הראשון הופיע אצל יעקב אבינו לפי בקשתו שנאמר: ״ויוגד ליוסף הנה אביך חולה״.
האדם הכי צעיר שמת היה חנוך, בגיל שלוש מאות ששים וחמש, ממש צעיר יחסית לאותו דור, רבע מהזמן לעומת קין.
בתקופה זאת היו זורעים פעם אחת והתבואה היתה מספיקה לארבעים שנה.
הנשים היו מתעברות ומולידות באותו יום, ולפי דעה אחרת אחרי שלושה ימים.
אבל השפע הכל כך גדול היה בעכרם של אותו דור.
כשראו שיש להם נהרות מלאים במים, לא חשבו להתפלל לקב״ה כדי לבקש גשם.
אנשים ראו בנים ובני בנים עד כמה דורות.
באותה תקופה לא היה לאף אחד תחושה של ״פחד״, כיוון שלא היה ממה לפחד פב
מצב זה של שפע מוחלט, גרם לאותו הדור לשכוח מבוראם, להשחית מעשיהם ואף לגזול תדיר איש מרעהו.
לא רק בני האדם השחיתו דרכם, אלא גם כל החיות כולן.
מצב זה גרם לקב״ה להצטער על העולם שברא ורצון להביא ״מבול״ כדי להשמידו ולהקימו שוב מחדש.
נתן הקב״ה ״ארכה״ של מאה ועשרים שנה כדי לתת לאותו דור את ההזדמנות לחזור בתשובה, אך הם לא השכילו לעשות זאת.
חז״ל אומרים שבאותה תקופה החליט ה׳ לקצוב ולהגביל את ימיהם של האנושות עד למאה ועשרים שנה ולא יותר.
העולם שנברא אחרי דור המבול היה אחר לגמרי.
אנשים חיו הרבה פחות, במקום אלף שנים, שבעים או שמונים שנה.
האוויר היה פחות בריא, מחלות ושאר מרעין בישין היו פוקדים תדיר את בני האדם, וכך אנו חיים עד עצם היום הזה.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי