מנחם נכנס לקליניקה לפני כשנה, בשבוע שאחרי החגים. 46, אבא לשישה, סוכן ביטוח, קובע עיתים בכולל ערב. הוא התיישב, הניח את הכובע על הברך ואמר: "כבר שנתיים אני אומר לעצמי שאחרי החגים אני מתחיל לטפל בזה. אז הנה. אחרי החגים".
"זה" היה הבן הבכור שלו, בן 17, בחור ישיבה. ריב לא היה. הבן פשוט הפסיק לספר דברים, ומנחם הפסיק לשאול. בשבתות דיברו על הפרשה, על המחירים, על הדודים. ובסעודת החג של שמיני עצרת, בין המרק לעוף, הבן אמר בשקט: "אתה בכלל לא יודע מה עובר עליי".
"הוא צדק", אמר לי מנחם. "וידעתי את זה כל הזמן".
הצדיק שחיכה בחוץ עד שהמים הגיעו
התורה מעידה על נח שהיה "איש צדיק תמים". ובכל זאת, על הפסוק "ויבא נח... אל התיבה מפני מי המבול" כותב רש"י: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים" (רש"י, בראשית ז, ז).
מאה ועשרים שנה הוא בנה את התיבה והסביר לאנשי דורו מה עומד לקרות (רש"י, בראשית ו, יד). ובכל זאת, כשהגשם התחיל, הוא עדיין עמד בחוץ.
רש"י אחר, בתחילת הפרשה, משווה בין נח לאברהם. על "את האלהים התהלך נח" הוא כותב: "נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו" (רש"י, בראשית ו, ט).
כשמניחים את שני הפירושים זה ליד זה, מתקבלת תמונה של צדיק אמיתי שקשה לו לזוז לבד. בהליכה הוא צריך שיתמכו בו, ובכניסה לתיבה הוא צריך שהמים יגיעו.
הטעות שכמעט כל אבא עושה כשהוא רוצה לעזור
את המצב הזה אני פוגש בקליניקה כמעט כל שבוע. ויליאם מילר וסטיבן רולניק, מפתחי שיטת הראיון המוטיבציוני, יוצאים מהנחה שמשחררת הרבה אנשים. מי שרוצה לשנות וגם לא רוצה לשנות, נמצא בשלב רגיל לגמרי של תהליך השינוי. רש"י מתאר את זה בשלוש מילים: "מאמין ואינו מאמין".
מילר ורולניק מזהירים גם מטעות שכמעט כולנו עושים, הורים, מחנכים ומטפלים כאחד. הם קוראים לה "רפלקס התיקון". כשאנחנו רואים מישהו תקוע, אנחנו ממהרים להסביר לו למה הוא חייב לזוז. והוא, במקום לזוז, מתחיל להגן דווקא על הצד שמתנגד.
מחקרים בתחום המוטיבציה מראים ששינוי שנולד מלחץ חיצוני נוטה להתפרק מהר. שינוי שאדם בחר בו בעצמו מחזיק הרבה יותר זמן. נח הולך עם סעד, אברהם הולך לבד. בטיפול אני מנסה לעזור לאדם למצוא את הסיבה שלו, במקום להוסיף עוד לחץ.
לכן לא דחפתי את מנחם. שאלתי שאלה שהפתיעה אותו: "מה טוב בזה שאתם לא מדברים?".
הוא סובב את הכובע על הברך ושתק. ואז אמר: "כל עוד אנחנו לא מדברים, אני לא צריך לשמוע שנכשלתי".
הקשר עם הבן היה חשוב לו כמעט יותר מכל דבר, אבל הפחד לשמוע "נכשלת" היה חזק יותר. שם היה המבול האמיתי. לא השתיקה של הבן, אלא הפחד של האבא.
לקשת בענן אין מיתר: הפרט שהרמב"ן לא פספס
בסוף הפרשה מגיעה הקשת בענן. הרמב"ן כותב שעל כורחנו נאמין שהקשת היא תופעה טבעית, מאור השמש באוויר הלח, וקיימת מששת ימי בראשית. אם כן, מה האות?
הרמב"ן מביא פירוש ומאמץ אותו. הקשת לא נעשתה כאילו יורים ממנה מן השמים אל הארץ. היא הפוכה, "וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם". ועוד, הוא מוסיף, אין לה מיתר (רמב"ן, בראשית ט, יב).
ומכאן התובנה שלי כמטפל. הקשת עצמה לא נעלמה, ועדיין יש בה כוח. השתנה רק הכיוון שלה, ואין בה מיתר.
כשקראתי את הרמב"ן הזה עם מנחם, הוא אמר בחצי חיוך, כאילו תפס את עצמו: "אני כל הזמן מכוון את הקשת אל עצמי".
הפסיכולוג פול גילברט, מפתח הטיפול ממוקד החמלה, מסביר מה קורה אז במוח. ביקורת עצמית חריפה מפעילה את מערכת האיום, אותה מערכת שמגיבה לסכנה מבחוץ. ואדם שמרגיש מאוים לא נפתח לשינוי. הוא קופא, נלחם או בורח. אצל מנחם זה נראה כך כבר שנתיים.
המשפט שנכתב רק בניסיון הרביעי: מה ראה יוסי עבדו על הדף?
ביקשתי ממנו לכתוב בכתב יד מכתב לבן שלו. מכתב שלא יישלח.
השורה הראשונה נמחקה שלוש פעמים. כגרפולוג אני שם לב למחיקות לא פחות מאשר למילים. בניסיון הרביעי הוא כתב: "אני קצת מפחד ממך".
הוא הסתכל על הדף ואמר: "את זה אני לא יכול להגיד לו".
"אתה לא צריך", עניתי. "מה הדבר הכי קטן שאתה כן מוכן לעשות איתו?".
הוא חשב, ואמר בהיסוס: "אני יכול לבקש שיבוא איתי למאפייה ביום שישי בבוקר. בשבתות שהוא בבית".
ארבעים דקות בדרך למאפייה
בחרתי לא להתווכח עם ההצעה הצנועה הזאת. הרבה אבות ובנים מדברים בקלות רבה יותר כשהם הולכים זה לצד זה, בלי מבטים ישירים ובלי שולחן ביניהם.
בהליכה הרביעית, כשעמדו בתור במאפייה, הבן התחיל לדבר. בדרך חזרה הם הלכו לאט, והשיחה נמשכה ארבעים דקות.
"הייתי בטוח שאשמע ממנו כמה אני אבא גרוע", סיפר לי מנחם. "הוא בכלל דיבר על החברותא שלו, על הלחץ בישיבה, על דברים שלא היה לו למי לספר. פשוט הקשבתי. בפעם הראשונה מזמן, לא ניסיתי לתקן אותו".
שלוש עצות לשבוע הזה מהמטפל ומאמן ה-NLP יוסי עבדו
1. תן לקול של ה"לא" לדבר בכתב. קח דף ועט, לא מקלדת. בצד אחד כתוב למה אתה רוצה את השינוי. בצד השני כתוב בכנות מה אתה מרוויח מזה שהוא לא קורה. רוב האנשים מדלגים על הצד השני, ולכן הם נתקעים. כשהקול שמתנגד מקבל מקום על הדף, קשה לו יותר לנהל אותך מאחורי הקלעים.
2. קרש אחד לפני שבת. נח לא בנה תיבה ביום אחד. בחר צעד שלוקח פחות מעשר דקות ושאפשר לעשות עוד השבוע, לפני כניסת שבת. למשל, במקום "לדבר עם הבן", להציע לו לבוא איתך למכולת. צעד קטן כזה אפשר לעשות גם בשבוע עמוס, ובדרך כלל הוא פותח את הדרך לצעד הבא.
3. הפוך את הקשת. בפעם הבאה שאתה תופס את עצמך אומר "שוב נכשלת", עצור ושאל אם היית מדבר ככה לבן שלך. מחקר של ג'וליאנה ברינס וסרינה צ'ן מאוניברסיטת ברקלי מצא שאנשים שהגיבו לטעות שלהם בחמלה, ולא בהלקאה, היו בעלי מוטיבציה גבוהה יותר לתקן אותה. נסה את זה פעם אחת השבוע, ושים לב מה משתנה.
שגרת החורף מתחילה. השבוע לא צריך לבנות את כל התיבה. מספיק קרש אחד, ולהיכנס אליה לפני שהמים דוחקים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יוסי עבדו | מגיש ועיתונאי באתר "כיכר השבת". בוגר פסיכולוגיה ותואר בחינוך מיוחד, גרפולוג ששימש בין היתר גרפולוג צבאי בצה"ל, מטפל רגשי ומומחה בכיר ב-NLP, מרצה ומנטור להתפתחות אישית, המשלב בעבודתו בין עולם הנפש, הפסיכולוגיה והקבלה. בעל ניסיון נרחב בטלוויזיה הישראלית. בכיכר השבת מגיש את "החדשות הלא באמת חשובות של השבוע", את "יתגדל ויתקבל" ואת "השם אחד", וכן את הספיישלים הנצפים ביותר באתר. מלווה אלפי אנשים בפריצת חסמים, בבניית ביטחון עצמי ובחיבור לכוחות הפנימיים שלהם.