במשך עשרות שנים נשענה האסטרטגיה הביטחונית הישראלית על רעיון מרכזי: ויתור טריטוריאלי מבוקר יכול להביא שקט ויציבות. הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו וההתנתקות מרצועת עזה ב-2005 היו הביטויים הבולטים של תפיסה זו.
אולם בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 קרסה הקונספציה הזו. מתקפת הפתע של חמאס, ואחריה מלחמת 'חרבות ברזל', האיצו שינוי עמוק ומבני באסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל. במקום 'שטח תמורת שלום', עולה כיום תפיסה חדשה: גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי.
קריסת האשליה – כשהוואקום מתמלא בטרור
הנסיגות הגדולות של ישראל – מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000 ומגוש קטיף ורצועת עזה ב-2005 – נועדו לפרוק את המתיחות ולהעביר את האחריות למגרש הבינלאומי. אולם המציאות הוכיחה אחרת: הנסיגות לא הביאו שקט, אלא יצרו ואקום ביטחוני מסוכן.
את המרחב שפונה על ידי צה"ל תפסו במהירות שלוחיה המזוינים של איראן – חיזבאללה בדרום לבנון וחמאס ברצועת עזה. שתי הנסיגות הללו הוכיחו כלל ברזל מזרח-תיכוני: כשישראל נסוגה, השטח אינו נשאר ריק. הוא מתמלא מיד בנשק כבד, במנהרות תת-קרקעיות ובביצורי טרור. הציבור וההנהגה בישראל הבינו, אולי מאוחר מדי, שהנחת היסוד לפיה "נסיגה מביאה שקט" הייתה שגיאה אסטרטגית חמורה.
השיעור הקשה של ה-7 באוקטובר – הטכנולוגיה נכנעה לקרקע
במשך שנים התגאה מערך הביטחון הישראלי במכשולים הטכנולוגיים המתקדמים בעולם. גדרות חכמות, חיישנים סיסמיים, רחפנים ומערכות התרעה אוטומטיות הציגו אשליה של הגנה הרמטית. אולם בבוקר השחור של ה-7 באוקטובר, המכשול היקר והמתקדם בעולם קרס בתוך דקות ספורות מול פשיטה רגלית ומכנית פשוטה.
הלקח של ה-7 באוקטובר היה חד וכואב: טכנולוגיה אינה תחליף לעומק פיזי ולמגפיים על הקרקע. במדינה צרה במיוחד, שבה הרוחב במקומות מסוימים אינו עולה על קילומטרים ספורים, אין תחליף לנוכחות צבאית רציפה ולשליטה בשטח. מערכות מתקדמות יכולות לספק התרעה וסיוע, אך רק שליטה פיזית מונעת חדירה המונית.
מול "טבעת האש" – ההתמודדות מול התמנון האיראני
האיום הנוכחי העומד בפני מדינת ישראל אינו עוד ארגון טרור מקומי או גרילה בודדת. איראן שקדה במשך עשורים על בניית "טבעת אש" חונקת סביב ישראל – רשת מורכבת של צבאות טרור ופרוקסי בעזה, בלבנון, בסוריה, בעיראק ובתימן, המצוידים באלפי רקטות, כטב"מים מתאבדים וטילי שיוט מדויקים.
מול איום רב-זירתי ומשולב כזה, יצירת שטחים פתוחים ורצועות חיץ אינה עוד מהלך טקטי מקומי, אלא צורך הישרדותי קיומי. הרחקת קו המגע והאיומים הישירים ממרכזי האוכלוסייה האזרחית היא הדרך היחידה להבטיח את המשך קיומה של המדינה.
יצירת עומק מלאכותי – ללא הסתמכות על ערבויות זרות
בהיעדר עומק גיאוגרפי טבעי, התפיסה הביטחונית החדשה קובעת כי ישראל חייבת לייצר את העומק האסטרטגי הזה בעצמה – בתוך שטחי האויב. גבולות בני הגנה אינם עוד קו סימון דק על המפה, אלא מרחב מבוצר, מוגן ומפוקח.
במקביל, נשברה לחלוטין הנחת העבודה הישנה שהסתמכה על כוחות שיטור בינלאומיים או ערבויות זרות (כפי שהוכח בכישלון המהדהד של כוח יוניפי"ל בדרום לבנון). הביטחון הישראלי מבוסס כעת אך ורק על שליטה ביטחונית ישראלית בלעדית ועצמאית בצירי המפתח ובמעטפת – מפתחת בקעת הירדן ועד לציר פילדלפי.
מהכלה להכרעה – הצעדים המעשיים בשטח
השינוי התפיסתי אינו נשאר בגדר תיאוריה או הצהרות פוליטיות – הוא מתורגם מדי יום לפעולות דרמטיות בשטח:
רצועות ביטחון וחיץ: הקמת פרימטר ביטחוני נרחב בתוך רצועת עזה, לצד ניקוי ופגיעה בתשתיות קדמיות בדרום לבנון עד נהר הליטני, כדי למנוע מכוחות עילית (כדוגמת כוח רדואן) לשבת "על הגדר".
שליטה בצירי אורך ורוחב: עמידה איתנה ושליטה מלאה בצירים אסטרטגיים כמו ציר פילדלפי (למניעת התחמשות מוברחת) וציר נצרים (לפיצול הרצועה ושליטה בתנועה).
חיזוק קו ההגנה הקהילתי: חזרה לעקרון "קיר הברזל" – חימוש מאסיבי של כיתות הכוננות, הקמת מכשולים הנדסיים כבדים סביב יישובים, והגדרת היישוב כאזור מבוצר.
מתקפות מנע ואקטיביות: מעבר מתפיסת הכלה ו"מערכות בין המלחמות" (מב"מ) להנחת מכות מקדימות וסיכולים ממוקדים של צמרות הטרור ומערכיהן האסטרטגיים.
הזירה הכלכלית-חברתית – המחיר של העומק
החזקת שטחים, יצירת רצועות ביטחון וביסוס נוכחות צבאית קבועה אינן רק הכרעות מבצעיות. הן גובות מחיר כלכלי וחברתי מתמשך, שהולך ומתחדד ככל שהדוקטרינה החדשה קובעת עובדות בשטח.
- נטל המילואים והמשק: מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה באופן חד-משמעי כי המודל הישן של שירות מילואים קצר וממוקד אינו מסוגל עוד לספק מענה. תחזוקת רצועות ביטחון בעזה, נוכחות בדרום לבנון ושליטה רציפה בצירים אסטרטגיים דורשות כוח אדם נרחב לאורך זמן. המשמעות היא הכפלת ימי המילואים, שחיקה בפריון העבודה והעמקת הפערים בין המשרתים לכלל הציבור. המשק הישראלי יידרש לספוג עלויות ישירות עצומות לתחזוקת הכוחות, לצד נזקים עקיפים בשל היעדרות עובדים.
- תקציב הביטחון מול אזרחי המדינה: הקמת מכשולים הנדסיים כבדים, תחזוקת מוצבים קדמיים והשקעה בלתי פוסקת בכשירות מבצעית מחייבות תקציבי עתק לשנים קדימה. תקציבים אלו יבואו בהכרח על חשבון מנועי צמיחה אזרחיים – חינוך, בריאות, תשתיות ורווחה. הדילמה הציבורית מתחדדת: עד כמה מוכנה החברה הישראלית לשלם מחיר כלכלי ואיכותי מתמשך תמורת תחושת הביטחון הפיזי?
- הסדק החברתי והעורף: נוכחות ממושכת בערסלי הלחימה משפיעה ישירות על השיח הציבורי ועל תחושת הביטחון האישי, תוך שהיא מעמיקה את הפער בין הפריפריה הלוחמת והמאוימת לבין שגרת המרכז. הדוקטרינה החדשה מחייבת לא רק היערכות צבאית, אלא גם דיון כנה ונוקב על חלוקת הנטל והיכולת של החברה הישראלית לשאת בעומס לאורך זמן.
הלגיטימציה הבינלאומית – הקרב על הזכות להגן
גם כאשר מדינת ישראל מגדירה את רצועות הביטחון והנוכחות הקבועה מעבר לגבולותיה כהכרח קיומי, הזירה הבינלאומית אינה ממהרת לקבל תפיסה זו. כאן נפתח אחד המאבקים המורכבים והרגישים ביותר של הדוקטרינה החדשה.
ארצות הברית נותרה בעלת הברית האסטרטגית המרכזית, אך היא אינה מעניקה צ'ק פתוח לנוכחות ישראלית קבועה בשטחים שפונים. הממשל האמריקני, הגם שהוא תומך בביטחון ישראל, מעדיף פתרונות מדיניים ומסגרות בינלאומיות. ככל שישראל מעמיקה את אחיזתה בצירים ובשטחי חיץ, כך גובר הלחץ מוושינגטון לשלב מהלכים אלו בתוך מעטפת מדינית כוללת.
האו"ם, האיחוד האירופי וארגונים בינלאומיים רואים בנוכחות צבאית מחוץ לגבולות המוכרים הפרה של החוק הבינלאומי. ישראל נדרשת לנהל מערכה דיפלומטית ותודעתית עיקשת כדי להסביר מדוע פרימטר ביטחוני או נוכחות בדרום לבנון אינם מהלך אגרסיבי, אלא הגנה עצמית מובהקת והכרחית בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. ללא לגיטימציה מינימלית, גם הישגים צבאיים מרשימים עלולים להישחק תחת לחצים וסנקציות.
עתיד יהודה ושומרון – העומק שבפנים
דוקטרינת העומק האסטרטגי אינה נעצרת בגבולות עזה ולבנון; היא משנה מהיסוד גם את תפיסת הביטחון ביהודה ושומרון, ומשליכה ישירות על הגנת מרכזי האוכלוסייה והתשתיות של מדינת ישראל.
אם בעבר נתפסה גזרת יהודה ושומרון בעיקר כזירה של סיכול טרור נקודתי ומאבק על שליטה אזרחית, הרי שלקחי ה-7 באוקטובר הבהירו כי מדובר בקו העומק הקריטי ביותר של המדינה. המרחק הזעיר בין קווי התפר ביו"ש לבין גוש דן, ירושלים, נתב"ג ומישור החוף, מעמיד כל אובדן שליטה בצירי מפתח בסכנה מידית להפיכת מרכז הארץ לזירת לחימה בתוך דקות.
המשמעות המעשית היא העמקת השליטה המודיעינית והמבצעית, אחיזה הדוקה בצירים האסטרטגיים, ומניעה אקטיבית של היווצרות תשתיות טרור רקטי או פלוגות פשיטה בתוך השטח. הדוקטרינה החדשה קובעת עדיפות ברורה לביטחון ולשליטה פיזית על פני ויתורים טריטוריאליים. העומק האסטרטגי אינו קיים רק מעבר לגבול – הוא נבנה ושמור בראש ובראשונה בבית.
סיכום: עיצוב מחדש של המזרח התיכון
האסטרטגיה החדשה של מדינת ישראל מציבה כלל ברזל חדש: הביטחון הפיזי קודם לכל ניסיון דיפלומטי. ישראל אינה מוכנה עוד לקחת סיכונים טריטוריאליים תמורת הבטחות לשקט זמני או ניירות הסכם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההנחה כיום היא שרק נוכחות פיזית, שליטה בצירי מפתח ועומק טריטוריאלי מבוצר יבטיחו כי מתקפת פתע בסגנון ה-7 באוקטובר לא תתרחש עוד לעולם – לא מעזה, לא מלבנון ולא מזירת יהודה ושומרון. זהו שינוי פרדיגמה היסטורי: לא עוד ניהול סכסוך, אלא הכרעה ועיצוב מחדש של מרחב המחיה הישראלי.