כל המשפטים פרחו לי מהראש כשראיתי אותה.
בדרך למלון התאמנתי בלי הפסקה על שאלות ותשובות, כשאני מריץ במוחי כל סיטואציה אפשרית. "איך הייתה הדרך"?, "היו פקקים?", "עבר בקלות?". בסימולציה דמיונית שיצרתי במוחי הרצתי כל משפט אפשרי שיכולתי לומר, וניסיתי להעריך את התגובה הצפויה.
צופה מן הצד היה עשוי לטעות כביכול מדובר בפגישה הראשונה אליה יצאתי בחיי, בהסתמך על הלחץ בו הייתי שרוי. האמת שזו הייתה הבחורה השמינית במספר אותה עמדתי לפגוש, כמו גם הפגישה השמינית אליה יצאתי באופן כללי; אף אחת מהקודמות לא התקדמה לפגישה נוספת.
בתחילה האשמתי בכך את הבחורה, אחרי זה תליתי את התשובה השלילית בחוסר התאמה. בשלב מסוים הבנתי שמשהו בי דפוק, כנראה. אולי היה זה כאשר אחת מהן פשוט חתכה את הפגישה באמצע, בתוספת מילות נימוס שתורגמו ל"אתה מבזבז לי את הזמן", או שאולי ההבנה חלחלה אליי מוקדם יותר, כשבחורות אחרות שידרו מסרים דומים.
פתאום נעשיתי מודע לעובדה שאני נמצא בלחץ אמיתי, בכל פגישה מחדש. יכולתי להרגיש את התחושה החמה בפניי, את הזיעה בכפות ידיי. בתמימות של טירונים הנחתי בתחילה כי "ככה זה אצל כולם", הפחד של המפגש הראשון עם המין השני. לקח לי זמן לקלוט את חומרת מצבי.
• • •
בהמשך גיליתי גם שברגע בו אתה חושף את הבעיות האישיות שלך, בעיקר מתוך מטרה לפרוק, כולם נעשים יועצים בזכות עצמם. חברים נתנו לי עצות איך לברוח מהפחד: "תחשוב שזאת אחותך", אמר אחד חכם במיוחד. אחיי הנשואים אילפו אותי גם הם בינה מניסיונם העשיר (שניהם התחתנו עם הבחורה הראשונה אותה פגשו). "מה שחשוב זה לא מה שאתה אומר, אלא הטון והתנוחה בה אתה יושב. זה משדר עליך הכל", הסבירו לי. זה לא עזר לי הרבה.
הייתה זו אמא שלי שאמרה לי בסוף בפשטות: "אתה צריך ללכת למישהו מומחה". זו הייתה העצה הסבירה הראשונה שקיבלתי, אז הלכתי.
בפעם הראשונה הוצאתי מול היועץ את כל הכאב והתסכול מהפגישות המעיקות, מהחרדה שאפפה אותי כבר יום לפני ומהמבט השופט של הבחורה שמולי. "אני מרגיש שהן חושבות שאני אפס חסר בטחון עצמי, או אולי איזה חולה נפש", אמרתי לו בכנות, דמעות חצופות בעיניי.
ייאמר לזכותו שהוא הקשיב בדממה עד הסוף, ואפילו הצליח להרגיע אותי כשטען שהמקרה הזה "מצוי מאד במגזר". "אחרי שנים שמכינים אותך לרגע הזה ממש, להיות תחת לחץ כבד זה טבעי ומובן", אמר.
בהמשך הוא נתן לי מספר טיפים. למדתי שעליי להתמקד פחות בתחושה המביכה שאופפת אותי במהלך הפגישה, ובדמיונות על איך אני נראה בעיני הבחורה; במקום זאת הוא הנחה אותי להתרכז ככל האפשר במה שהיא אומרת. "כשתהיה שקוע בשיחה עצמה, פתאום לא תשים לב לזמן שעובר", טען.
כשסיפרתי לו על הצורה בה אני מדמיין את התהליך של כל פגישה כבר בדרך למלון, הוא יעץ לי להפסיק. במקום זאת הציע לתרגל שיחות פשוטות, בלי יעד להרשים ובלי לבדוק את עצמי אחרי כל משפט.
יצאתי משם מעודד קמעא. סוף סוף היו לי כלים בעזרתם יכולתי, לכאורה, להתמודד עם הבעיה.
באותו הערב הגיעה הצעה טובה במיוחד. "אתה מרגיש שאתה מוכן לנסות שוב?", שאלו אותי הוריי ברצינות. החלטתי שכן.
ושוב הייתי באוטובוס בדרך למלון, עם אותו חשש מוכר מהבאות ושינון תסריטי שיחה בלופים. כל העצות שלמדתי פרחו מזכרוני, ופינו מקום לחרדה הולכת וגוברת. הייתי מבועת לחלוטין כשירדתי בתחנה: "האם ככה מרגיש עולה לגרדום?", תהיתי לעצמי במרירות.
• • •
ישבתי מולה בפיק ברכיים, והשתדלתי בכל מאודי להקשיב. הרושם הראשוני שקיבלתי היה של בחורה טובה ונחמדה, נעימת שיחה, ודווקא משום כך חשתי צורך נואש כמעט להיות במיטבי - מה שהגביר את החרדה בה הייתי שרוי.
הייתי מודע כל כך למבוכתי, שפשוט לא העזתי להסתכל בעיניה, ודיברתי כשמבטי מושפל לקרקע. רק רציתי לגמור עם הסבל.
היה זה אולי חצי שעה לתוך הפגישה כשהיא עצרה לפתע משטף דיבורה. בזווית עיני שמתי לב שהיא חוככת רגע בדעתה, עד ששאלה אותי בפשטות: "למה אתה לא מסתכל עליי?".
אם זה היה קורה בכל אחת מהפגישות הקודמות הייתי ממציא תירוץ, מחייך במבוכה או מנסה להעביר נושא. הפעם, אולי מתוך ייאוש עמוק, מצאתי את עצמי מתוודה: "לא יודע איך להסביר את זה. אני פשוט נלחץ מהרגעים האלה. אני מפחד שכל דבר שאני אגיד יישמע מטופש".
לראשונה מתחילת הפגישה הרמתי אליה את עיניי בחשש. הייתי משוכנע שאראה מבט מרחם על פניה, הנה עוד אחד עם הבעיות המוזרות שלו. במקום זאת גיליתי הזדהות, אולי אפילו אהדה.
"אתה יודע מה? אני מעדיפה את זה על מישהו שמנסה להרשים אותי כל הערב", היא הגיבה. קרן אור קטנה הסתננה אל תוך אוקיינוס הפחדים שלי; לרגע קצרצר אפילו חשתי רוגע בלתי מוסבר.
האם הפתרון הפשוט ביותר הסתתר מתחת לאפי כל הזמן?
• • •
לא המשכנו לפגישה שנייה. האם זה שוב היה קשור לפחד הגדול שלי? אני לא בטוח. מה שאני יודע בוודאות זה שמאז התחלתי לקבל ביטחון בהדרגה, עד לפגישה האחרונה, לקריאות ה'לחיים' ולאושר על פניהם של הוריי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני בטוח שלשינוי שעברתי יש שם והגדרה יבשה בתורת הפסיכולוגיה, אך בשבילי זו הייתה פשוט בחורה אחת שקיבלה אותי כמו שאני.