שלום, קוראים לי יוסף. אני בן 40, נשוי ליעל ואב לחמישה ילדים.
גדלתי בבית ספוג בתמימות וביושר, למדתי בישיבה מוצלחת עם שם טוב. לאחר נישואיי עברתי להתגורר בדרום הארץ והצטרפתי לקהילה תוססת, שמורה ומגובשת.
אולם, בתוכי פנימה, מתוך רצון עז להיקלט, להרגיש שייך עד הסוף ולהיות חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי, עשיתי כמעט הכל כדי להיטמע באותה קהילה. מבחינה הלכתית הייתי אמנם מחויב לפסוק כפי המוצא שלי, אך כל ההווי שלי, ונוסח התפילה והמנהגים שאימצתי לעצמי, שיניתי כמותם. אפילו בחרתי למפלגה המייצגת אותם, בבחירות המקומיות והארציות.
הזמן חלף, וראיתי את עצמי מזלזל במקום ממני באתי. תמיד הייתה לי תחושה טובה ללעוג על המוצא שלי, על ההווי שלי, על המנהגים, על המנטליות, פשוט הבנתי שאני משרת איזה מישהו במילים הללו, חשבתי שזה יגרום לי להיכנס חזק לקהילה אותה בחרתי.
איך קיבלו אותי? אתם בטח שואלים.
היו את אלו שראו בי איש מוזר, איש שאינו נאמן למקום שלו, שמזלזל מהמקום ממנו בא, גם אם אז ראיתי בזה סוג של כניסה בטוחה למערכת. והיו גם מעט שזה שירת אותם וזרמו עם זה, והשתמשו בי וניצלו אותי לשירותם. ואותי? זה לא עניין, כי אני הייתי עסוק בלהיקלט, בלהיות חלק, ממקום של חוסר ביטחון, של מצוקה. "בסוף אני אכנס פנימה, והכל יסתדר", חשבתי לעצמי.
הזמן עשה את שלו, והרגשתי שהעמל שלי נשא פרי, שנעלמו המחיצות ושקניתי את מקומי. הוברגתי חזק בתוככי הקהילה. כך הרגשתי בכל אופן.
ואז התרחש המאורע שטלטל את עולמי עד היסוד.
הגמ"ח המרכזי של השכונה היה בידי הקהילה, קופה ענפה של חסד שהחזיקה עשרות משפחות. הגמ"ח עבר שינויים ארגוניים נרחבים. המנהל הוותיק התבגר ופרש, וחיפשו מנהל חדש: אדם מסור, ישר, בעל מרץ, וגבאי נאמן שיהיה אחראי על ניהול אלפי שקלים, חלוקת הלוואות וסיוע לנזקקים.
מכיוון שהייתי מוכר כמי שמשקיע את כל כוחו למען הציבור ללא תמורה, הצעתי את עצמי לקחת את ניהול הגמ"ח. הכל כבר היה נראה סגור ומוכן. כל העוסקים בצרכי ציבור תמכו במינוי, רק היה חסר את אישורו הרשמי של רב הקהילה – תלמיד חכם עצום, איש מורם מעם שכל ענייני השכונה נחתכו על פיו.
הייתי בטוח שהאישור הוא עניין פורמלי בלבד. ציפיתי לזה בהתרגשות. אלא שאז הגיעה המכה.
רב הקהילה סירב לאשר את המינוי.
כשהידיעה הגיעה אליי, נפגעתי עד עמקי נשמתי והרגשתי כאב צורב שטרם חוויתי כמותו. מועקה כבדה ומחנק התיישבו על ליבי. "אחרי כל מה שעשיתי כאן?", זעקתי בתוכי, "אחרי כל השנים, ההתמסרות, העזרה לזולת, העזרה למפלגה שלהם, הלילות ללא שינה וההתבטלות הבלתי פוסקת – זה מה שמגיע לי? למה לפסול אותי? במה חטאתי?".
הרעיונות רצו בראשי. חשבתי שיש מישהו שהפיל עלי עלילות, או שמא מדובר בפוליטיקה קטנה.
העלבון היה נורא.
אבל כעבור יומיים הגיעה לאוזניי הידיעה על הנימוק האמיתי של הרב. אחד המקורבים ביותר לרב, אברך ירא שמיים ששמע את שיחתו הפנימית של הרב עם הגבאים, ניגש אליי וסיפר לי בדיוק מה אמר הרב בדלתיים סגורות, מתוך מבוכה רבה אך מתוך רצון שאדע את האמת.
הרב טען כך:
"יוסף הוא אדם יקר עם לב טוב, אבל חשוב לדעת שמנהל גמ"ח חייב להיות אדם נאמן בכל נימי נפשו. ואדם שאינו נאמן למורשת שלו, לבית אבא שלו, ולציווי המפורש של 'אל תטוש תורת אמך', ועוד הינו מסוגל ללעוג למקורותיו ולמסורת זקניו ומנהגיו הקדושים רק כדי למצוא חן בעיני הבריות ולהתקבל, מגלה חוסר נאמנות שורשי. ממה נפשך? אם הוא מסוגל לבטל ולבזות את מה שצריך להיות היקר לו מכל, ויש מנהגים שמבחינה הלכתית עליהם הוא צריך לשמור והוא בז להם מתוך נגיעות פנימיות ושיקולי מעמד, איננו יכולים להיות בטוחים בנאמנותו המוחלטת כשיעמוד במבחן אמת בניהול כספי הציבור".
אם החץ שנכנס בי קודם היה קצת בחוץ, הפעם הוא נכנס עד הסוף ויצא לי מהגב. אז הבנתי באמת את המצב שלי, כמה אני מראה לצד השני את חוסר ההשלמה לקבל את עצמי, כמה החיוכים שלהם והקשר שלי עימם, לא אמיתיים.
פתאום תפסתי את העומק הנורא של הדברים.
הבנתי שרב הקהילה לא ביקש לפגוע בי או להרחיק אותי חלילה, אלא להיפך, במקום להשתמש בי לצרכיו ולתלוש אותי ממקורותיי, הוא ניסה להעביר לי מסר נוקב, ניתוח כירורגי של מצבי הנפשי. הוא העמיד מולי מראה צלולה ושיקף לי אמת כואבת שברחתי ממנה במשך השנים.
הרצון לרצות ולהיטמע לא רק גרם לי למחוק את בית אבא, אלא ללעוג על היסוד שלי. מה שאומר: שאיבדתי את היסוד החזק ביותר של האדם.
מכאן, הכל השתנה.
הסטירה הזו, כמה שהיא הייתה כואבת, הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
פתאום כל המסכים נפלו. הסתכלתי במראה וראיתי אדם שרץ שנים אחרי צללים, שמנסה למחוק את הזהות של עצמו, את הבית החם שבו הוא גדל, את התמימות והאור של בית אבא – והכל רק כדי שיגידו לו "אתה משלנו".
באותו יום קיבלתי החלטה.
התחלתי לחזור למקורות שלי, אבל לא מתוך מגננה או סגירות, אלא מתוך גאווה יהודית פשוטה וביטחון עצמי עמוק. התחלתי להתפלל בשבתות בבית הכנסת אחר הסמוך לביתי, בנוסח אבותי. הפסקתי להתנצל, הפסקתי לנסות לחקות אחרים, ובטח ובטח שהפסקתי לזלזל או לעבור על ליד המורשת המפוארת שממנה באתי.
פתאום, קרה דבר מדהים.
ככל שאני כיבדתי את עצמי ואת ה"אל תיטוש שלי" ככה הסביבה התחילה לכבד אותי. אותם אנשים בקהילה הקודמת, שראו בי אדם שקוף או כזה שמנסה להתרפס, פתאום התחילו להסתכל עליי בעיניים אחרות לגמרי. הם ראו מולם אדם יציב, ישר, כזה שאינו מתבייש במי שהוא.
התברר לי הכלל הפשוט ביותר: מי שלא מכבד את עצמו, אף אחד לא יכבד אותו. אבל כשאדם עומד בגלוי ובגאווה על היסודות שלו – הוא מקרין אמת, ואמת זו שפה שכולם מבינים ומעריכים.
כיום, החזרתי את ביתי למקום שלו. בשבתות אני מתפלל בבית הכנסת הסמוך לביתי בנוסח עליו גדלתי, עדיין אני חלק בלתי נפרד מהקהילה בה הייתי, אבל מתוך מקום של חיבור אמיתי, מתוך שוויון וביטחון וגב זקוף למי שאני. לא נזקקתי לשום תפקיד רשמי או תואר גבאי כדי להרגיש שייך. מצאתי את השייכות הכי חשובה – השייכות של אדם לעצמו, לבית אבותיו ולבוראו.
• • •
כאשר אדם פועל מתוך חוסר ביטחון פנימי ומנסה להתנתק משורשיו, התוצאה הנפשית והחברתית היא מורכבת ומכאיבה.
מבחינה עמוקה, אדם כזה מוצא את עצמו במצב של תלישות כפולה: מצד אחד, הוא ניתק את החיבור הטבעי והבריא לבית אבותיו, למנהגיו ולזהותו המקורית – מקור הנביעה והכוח הנפשי שלו. מצד שני, בסביבה החדשה שאליה הוא מנסה להיטמע בכל מחיר, הוא אינו מצליח לקנות שייכות אמת. הסביבה מזהה במהירות את חוסר האותנטיות, את הניסיון המלאכותי לרצות ואת היעדר עמוד השדרה הפנימי.
הטרגדיה הנפשית של אדם כזה היא: שהוא נשאר תלוי באוויר, והוא לא שייך לאף מקום: אינו שייך באמת למקום ממנו בא, ואינו מתקבל באמת במקום אליו שואף להגיע. אדם שמבטל את עצמו ומזלזל במקורותיו כדי למצוא חן, משדר לסביבה חולשה, הוא מראה להם שהוא עצמו אינו מעריך את מי שהוא, וממילא קשה לאחרים לרכוש לו כבוד אמיתי.
רק כאשר האדם מבין ששייכות אמיתית אינה דורשת מחיקת הזהות אלא זקיפות קומה, יושרה ונאמנות לשורשים – הוא יכול להשתחרר ממעגל הרדיפה אחר אישור חיצוני, ולמצוא את מקומו הנכון והמכובד בכל חברה.
מה מטרת הסיפור?
מטרת הסיפור אינה חלילה, לקרוא להתנכרות או להימנעות מחיבור הדוק וחיים משותפים עם קהילות, עדות וציבורים מגוונים. בית כנסת, קהילה או בית מדרש שפתוחים לכל יהודי הם תפארת של עם ישראל, והערבות ההדדית והחסד שבין איש לרעהו אינם תלויים בעדה, בנוסח התפילה או במנהגי אבות.
כמו שאשכנזי שאוכל דג מרוקאי חריף בליל שבת לא מתעורר בבוקר עם דרכון מקזבלנקה, וספרדי שטועם קוגל ירושלמי חם לא מתחיל פתאום לדבר ביידיש שוטפת – כך גם חיבה לטעם, לניגון או למאכל ממוצא אחר אינה הופכת אדם ל"משתכנז" או ל"מסתפרד", ואין בה שום זלזול במקורות או בבית אבא. אדרבה, העשרת עולמו הרוחני והתרבותי של האדם ממגוון האוצרות והטעמים של כלל ישראל היא דבר מופלא, ובשנים האחרונות החיבורים הללו מצליחים לרגש, ואהבת ישראל השוררת בתוכנו נמצאת בגדולתה.
המסר של הסיפור מתמקד אך ורק במקרה של השתייכות שמגיעה עקב מחיקת זהות. האם השינוי נובע מתוך חיבור והישארות ה"עצמי" במקור כחוק, או שהוא נובע מחוסר ביטחון, מרצון להתרפס ומנכונות לבטל ולבזות את השורשים רק כדי למצוא חן בעיני הצד השני.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אדם אינו נדרש למחוק את עברו, להתבייש במקורותיו או ללעוג למסורת זקניו כדי להיות חלק בלתי נפרד מקהילה. אדרבה, כשאדם עומד בגלוי, בנאמנות ובכבוד על שורשיו, הוא מביא עמו את ייחודו ותורם אותו לכלל. השייכות האמיתית והיחסים המכובדים בין בני אדם אינם נבנים על מחיקת הזהות, אלא על יושרה, עמוד שדרה פנימי ואמת צרופה.