בערב 10 במאי 1996 התחוללה סופת שלגים קטלנית במורדותיו העליונים של הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם.
בק וית'רס, רופא מדאלאס מספר:
הסופה לכדה אותי ואת עשרות המטפסים האחרים באזור המכונה "אזור המוות", בגובה שבו האוויר דליל כל כך עד שכל טעות עלולה בחיים.
הסערה החלה כרעם עמום ורחוק, אך בתוך דקות הפכה לערפל לבן וסמיך, מלא ברד של גבישי קרח. הרוחות הלכו והתחזקו, הראות הצטמצמה עד שלא יכולנו לראות אפילו את רגלינו, והטמפרטורה צנחה לכ־51 מעלות מתחת לאפס. הרוח הגיעה למהירות של יותר מ־130 קילומטרים בשעה.
הסופה תפסה אותנו זמן קצר לאחר שירדנו במדרון תלול המכונה "המשולש", מעל מחנה ארבע, מחנה גבוה השוכן במעבר הדרומי של האוורסט, כ־900 מטרים מתחת לפסגה.
בקבוצה שלנו היו שמונה מטפסים ושלושה מדריכים. חמישה מאיתנו, ואני ביניהם, כלל לא הגיעו לפסגה. מתוך ששת המטפסים שכן הצליחו להעפיל אליה, ארבעה נהרגו בהמשך בסופה. ביניהם היה מוביל המשלחת, רוב הול, ניו זילנדי בן 35, שנודע בכישוריו יוצאי הדופן בטיפוס הרים, באופיו הנעים ובהומור שלו.
הרוגה נוספת הייתה יאסוקו נמבה, מטפסת יפנית בת 47. הקשר האנושי האחרון שלה היה איתי. במשך שעות ארוכות ישבנו זה לצד לזה, אבודים וקופאים מקור, בתוך הסופה, במרחק של כ־400 מטרים בלבד מהמחנה שבו יכולנו למצוא מחסה.
ארבעה מטפסים נוספים נהרגו באותו יום. 10 במאי 1996 נחרת בזיכרון כאחד הימים הקטלניים ביותר בתולדות הטיפוס באוורסט.
אבל האסון שהתרחש על ההר לא התחיל מבחינתי באותו ערב. במובנים רבים, הוא היה תוצאה של אובססיה שהלכה והשתלטה על חיי במשך שנים.
בק וית'רס, ממשיך לספר:
הייתי בן 49, רופא פתולוג מדאלאס שבטקסס, וכבר טיפסתי על שמונה הרים גדולים ברחבי העולם. הטיפוס הפך עבורי למבחן אישי, דרך להוכיח לעצמי שאני מסוגל להתמודד עם האתגרים הקשים ביותר.
הכול התחיל בעקבות תקופה קשה של דיכאון, שפקדה אותי באמצע שנות השלושים לחיי. במהלך חופשה משפחתית בקולורדו נחשפתי לטיפוס הרים, ובהדרגה הפך התחביב לדרך המילוט שלי מהמציאות. כשנמצאתי בהרים, יכולתי למקד את כל מחשבותיי במשימה אחת: להגיע לפסגה.
שכנעתי את עצמי שכיבוש הרים מפורסמים מעיד על כוח הרצון שלי, על האופי שלי ועל היכולת שלי להתמודד עם כל אתגר. עם הזמן, הטיפוס בגובה רב וההכרה שקיבלתי בעקבותיו הפכו לאובססיה ריקה מתוכן.
אשתי, פיץ', ניסתה להזהיר אותי. היא אמרה שהתשוקה הקרה שלי להרים הורסת את מרכז חיי, ושאני פוגע באופן שיטתי במשפחתי. שמעתי את דבריה, אבל לא באמת הקשבתי להם.
אפילו את יום הנישואים ה־20 שלנו החמצתי, משום שבחרתי להצטרף למשלחת לאוורסט ב־1996.
לא ידעתי אז שההר שעליו חלמתי לכבוש יהפוך לזירה שבה כמעט אאבד את חיי, ושדווקא האסון הזה יאלץ אותי להתמודד עם האמת שממנה ברחתי במשך שנים.
בק וית'רס, מוסיף ומספר:
הטיפוס המכריע החל ב־9 במאי. התוכנית הייתה לקום עם הזריחה, לטפס במשך כל היום ולהגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות למחנה הגבוה שבמעבר הדרומי. לאחר מנוחה של שלוש או ארבע שעות, היינו אמורים לצאת שוב לדרך, לטפס לאורך כל הלילה ולהגיע לפסגת האוורסט עד הצהריים של 10 במאי, ולכל המאוחר עד השעה שתיים אחר הצהריים.
הגענו למחנה בהתאם ללוח הזמנים. המעבר הדרומי נמצא על הרכס היוצר את הכתף הדרומית־מזרחית של האוורסט, על קו פרשת המים הגבוה שבין נפאל לטיבט.
באותו לילה התמקמו במקום ארבע קבוצות, מספר גדול מדי של מטפסים כפי שהתברר בהמשך: הקבוצה שלנו, המשלחת של סקוט פישר, קבוצה מטייוואן וצוות מדרום אפריקה שלא התכוון לצאת לניסיון ההעפלה לפסגה באותו לילה.
בסך הכול הוקמו במקום כתריסר אוהלים, מוקפים במכלי חמצן ריקים, בציוד שנותר ממשלחות קודמות ולעיתים גם בגופות קפואות.
הקבוצה שלנו יצאה ראשונה. התקדמנו לאורך המעבר הדרומי לעבר המדרון המוביל לפסגה. לכאורה, לא היה בטיפוס דבר מסובך במיוחד: צעד, מנוחה, עוד צעד ועוד מנוחה, שעה אחר שעה. באמצע המדרון פנינו שמאלה והמשכנו לאורך הנתיב.
ואז הבנתי, לתסכולי הרב, שאינני מצליח לראות את פני ההר.
הסיבה הייתה בעיה רפואית שלא ידעתי עד כמה היא מסוכנת בתנאים האלה. הייתי קצר רואי, ובמשך שנים נאבקתי בעדשות משקפיים שהתכסו בקרח, בעדשות מגע שהפסיקו לתפקד ובאמצעים שונים שנועדו לשמור על שדה הראייה שלי פתוח.
שום דבר לא עזר. שנה וחצי לפני שיצאתי לאוורסט עברתי ניתוח עיניים שנועד לשפר את הראייה שלי ולהפוך את הטיפוס לבטוח יותר. בניתוח, המכונה קרטוטומיה רדיאלית, מבצעים חתכים זעירים בקרנית כדי לשנות את מוקד הראייה.
אלא שבגובה רב, בתנאי לחץ אטמוספרי נמוך, הקרנית שעברה את ההליך עלולה להשתטח ולהתעבות, באופן שמשנה את מוקד הראייה ופוגע בה בצורה חמורה. באותה תקופה לא ידעתי על הסיכון הזה.
בתחילה לא נבהלתי. הנחתי שכאשר השמש תעלה במלואה, האישונים שלי יתכווצו גם מאחורי משקפי השמש הכהים, והראייה תתחדד.
אבל בחשכה שלפני הזריחה הייתי כמעט עיוור מכדי להמשיך לטפס. נאלצתי לצאת מהשורה ולתת לשאר המטפסים לעקוף אותי. ממקום רביעי מתוך יותר משלושים מטפסים, מצאתי את עצמי אחרון לחלוטין.
כפי שקיוויתי, הראייה החלה להשתפר עם עליית השמש. הצלחתי לנעוץ את החודים הקדמיים של נעלי הטיפוס בקרח ולהתקדם לעבר הרכס המוביל לפסגה.
אלא שאז החמרתי את מצבי. הרמתי את הכפפה הקפואה שלי כדי לנגב את פניי, וגביש קרח חד פצע את הקרנית בעין ימין. הראייה בעין הזאת נעשתה מטושטשת לחלוטין, ואיבדתי את היכולת להעריך מרחקים. עין שמאל נותרה מטושטשת מעט, אך עדיין תפקדה.
הבנתי שלא אוכל להמשיך מעבר לנקודה שבה נמצאתי, מדף סלע המכונה "המרפסת", בגובה של כ־450 מטרים מתחת לפסגה, אלא אם הראייה שלי תשתפר.
בשעה 7:30 בבוקר ביקשתי להמשיך לטפס, משום שהאמנתי שהראייה עוד תתבהר. רוב הול, המדריך שלי, נתן לי שלושים דקות. אם בתום הזמן הזה עדיין לא אוכל לראות כראוי, הורה לי להמתין לו עד שיחזור מהפסגה.
בסביבות הצהריים ירדו שלושה מטפסים מהפסגה והציעו לי להצטרף אליהם ולחזור למחנה הגבוה. סירבתי. חששתי שאם אעזוב את מקומי, רוב לא יידע אם הגעתי בשלום למחנה או שנפלתי מההר בדרך.
לא העליתי בדעתי שהוא עצמו עלול שלא לחזור מהפסגה.
ציפיתי שרוב יחזור לכל המאוחר בשעה שלוש אחר הצהריים. השעה חלפה, אחריה ארבע, ואז חמש. הוא לא הגיע.
האור נעשה עמום, הטמפרטורה ירדה והרוח התחזקה. השלג החל לנוע סביבי, ובהדרגה הבנתי שנשארתי במקום זמן רב מדי. הייתי לכוד על ההר.
במשך כעשר שעות כמעט שלא זזתי. נשמתי חמצן ממכלים, ולכן לא סבלתי ממחסור חמור בחמצן, אך הקור החל לפגוע ביכולת החשיבה שלי. הוא פעל כמו חומר הרדמה על המוח, והתחלתי להזות ולדמיין שאני רואה אנשים.
כעבור כחצי שעה הגיעו המדריך מייק גרום ויאסוקו נמבה. היא נראתה כמת מהלך, מותשת עד כדי כך שכמעט לא הייתה מסוגלת לעמוד.
למקום הגיעו גם ניל ביידלמן ומטפסים נוספים מהקבוצה של סקוט פישר, ובהם סנדי פיטמן, שרלוט פוקס וטים מדסן. כולם כבר הגיעו לפסגה, וכולם היו קרובים לקצה גבול היכולת שלהם.
יאסוקו ואני היינו במצב הקשה ביותר. ניל לקח אותה והחל לרדת במדרון המכונה "המשולש". מייק קשר אותי אליו בחבל קצר, כך שהוא יוכל לייצב אותי באמצעות כוחו בזמן הירידה.
היינו במרחק של כ־400 מטרים בלבד מהמחנה הבטוח, אבל הסופה הפכה את המרחק הקצר הזה למכשול כמעט בלתי אפשרי.
המדריך ניל ביידלמן תיאר מאוחר יותר את המצב כאילו כולם אבדו בתוך בקבוק חלב.
לאורך כל אותו זמן, אשתי פיץ' לא ידעה דבר על המשבר שהתחולל על ההר.
ניסינו להתקדם יחד, כשאיש מאיתנו אינו רוצה להיפרד מהאחרים. גיששנו את דרכנו במדרון בתקווה לזהות סימן כלשהו למחנה. בתוך דקות איבדנו לחלוטין את תחושת הכיוון. לא ידענו לאיזה צד אנחנו פונים בתוך הרוח, הרעש והקרח המתעופף.
לפתע חש ניל שמשהו אינו כשורה.
"משהו לא בסדר כאן", הוא צעק מעל שאון הסופה. "אנחנו עוצרים!"
התברר שעמדנו במרחק של פחות משמונה מטרים מהתהום העצומה שבקצה מצוק קנגשונג, שצונח לגובה של יותר מ־2,000 מטרים. הקרקע מתחת לרגלינו השתפלה בזווית חדה. עוד כמה צעדים, וכל הקבוצה הייתה עלולה להחליק אל התהום.
החיים והמוות הפכו באותם רגעים לשאלה המיידית של כולנו.
גיבשנו במהירות תוכנית. המטפסים החזקים ביותר (אני נשארתי) ינסו להגיע במהירות למחנה, ואם יצליחו למצוא את האוהלים הכחולים, יוכלו להזעיק עזרה עבור כולנו.
אם ייכשלו, לא היה לנו סיכוי.
ניל, מייק ומטפס נוסף הצליחו להגיע למחנה באותו לילה, אך עשו זאת כשהם זוחלים על ידיהם וברכיהם. הם לא היו מסוגלים לחזור אלינו. הם פשוט לא יכלו.
האדם היחיד שעוד היה מסוגל לנסות היה אנטולי בוקרייב, מדריך רוסי שהיה חלק מהמשלחת של פישר.
בוקרייב יצא אל הסופה שלוש פעמים. הוא חיפש את סקוט פישר, שנותר קפוא למוות על ההר בגובה של כ־365 מטרים מעל המעבר הדרומי, וגם אותנו. פעמיים נאלץ לסגת למחנה בגלל הרוח והקור. בפעם השלישית הוא מצא את שלושת המטפסים מקבוצתו של פישר, טים, שרלוט וסנדי, והצליח להביא אותם למחנה.
אותי ואת יאסוקו הוא לא הצליח לחלץ.
בבוקר 11 במאי נחלשה הסופה והרוחות ירדו למהירות של כ־55 קילומטרים בשעה. סטיוארט האצ'יסון ושלושה בני שרפה יצאו לחפש את יאסוקו ואותי.
הם מצאו אותנו שוכבים זה לצד זה, מכוסים כמעט לחלוטין בשלג ובקרח.
האצ'יסון ניגש תחילה ליאסוקו. הוא משך אותה במעילה, וגילה שפניה מכוסות בשכבת קרח בעובי של כשמונה סנטימטרים. הוא הסיר את שכבת הקרח. עורה היה לבן כחרסינה ואישוניה מורחבים, אך היא עדיין נשמה.
לאחר מכן ניגש אליי, הרים אותי וניקה את הקרח מעיניי ומזקני כדי שיוכל להביט בפניי. גם אני, כמו יאסוקו, נאחזתי בקושי בחיים.
האצ'יסון והשרפים עמדו בפני החלטה אכזרית. הם הבינו שסיכויי ההישרדות שלנו קלושים, ושניסיון להחזיר אותנו למחנה עלול לסכן גם את חייהם. הם חזרו למחנה והודיעו לכולם שאנחנו מתים.
ההודעה הועברה למחנה הבסיס, משם למשרדי החברה של רוב הול בעיר כרייסטצ'רץ' שבניו זילנד, ומשם לדאלאס שבטקסס.
בבוקר שבת חמים ושמשי צלצל הטלפון בביתנו. פיץ' ענתה לשיחה. מדלן דייוויד, מנהלת המשרד של החברה של הול, הודיעה לה שנהרגתי בירידה מהרכס המוביל לפסגה.
"יש איזשהו סיכוי?" שאלה פיץ'.
"לא", השיבה דייוויד. "הייתה זיהוי ודאי של הגופה".
פיץ' הייתה הרוסה.
"הסיוט הגדול ביותר שלי התגשם", סיפרה מאוחר יותר. "הרגשתי כמו אדם ששבר את הרגל. הכול היה רדום. לא הצלחתי לבכות. רק חשבתי: אלוקים אדירים, מה אעשה עכשיו?"
היא לא רצתה לספר לשני ילדיה שאביהם מת, ולכן ניסתה לדחות את הרגע שבו תיאלץ לעשות זאת. ברגעי אסון, הסבירה, האינסטינקט משתלט. האינסטינקט שלה היה לאסוף את כוחותיה. היא התקשרה לאחיה האווי באטלנטה ולחברים בדאלאס.
אבל בזמן שמשפחתו התמודדה עם הבשורה הקשה, על ההר התרחש דבר שאיש לא ציפה לו.
בק וית'רס, ממשיך לתאר:
שכבתי בתוך הקרח, נטוש ונחשב למת. ואז, באופן בלתי צפוי, שבתי להכרה.
קמתי על רגליי, ובתחילה אפילו חשבתי שאני נמצא בבית בטקסס. ואז התרחש רגע שאני מתאר כהתגלות: לנגד עיניי עלתה בבירור תמונת משפחתי.
התחלתי לצעוד לעבר האוהלים הכחולים של המחנה הגבוה.
"אתם לא תאמינו מי נכנס עכשיו למחנה", דיווחו אנשי הצוות בקשר למחנה הבסיס.
התשובה שקיבלו הייתה קרה: "זה מדהים, אבל זה לא משנה שום דבר. הוא הולך למות. אל תורידו אותו מכאן".
השאירו אותי באותו לילה באוהל של סקוט פישר, בציפייה שאמות. מדי פעם שמעתי את האחרים מדברים על "הבחור המת" שנמצא באוהל. תהיתי לעצמי מיהו אותו אדם, בלי להבין שהם מדברים עליי.
עם שחר החלו כמעט כולם לארוז את ציודם ולהתכונן לירידה מההר. הם עשו זאת בשקט, ואני לא שמעתי דבר. מלבדי נותרו במחנה רק העיתונאי ג'ון קרקאואר ושני מדריכים, טוד ברלסון ופיט את'נס.
שמעתי רעש מבחוץ.
"שלום!" צעקתי. "יש מישהו בחוץ?"
קרקאואר, שעבר בין האוהלים לפני שגם הוא יירד מההר, הכניס את ראשו פנימה. כשראה אותי, לסתו נשמטה בתדהמה. הייתי אמור להיות מת.
לפי התפיסה המקובלת, גם במקרים של היפותרמיה קשה, התאוששות מפתיעה כמו שלי אינה בהכרח משנה את התוצאה הסופית. כשיצרו קשר עם פיץ' והודיעו לה שאני לא מת כפי שחשבו, אך מצבי אנוש, ניסו שלא לעורר בה תקוות שווא.
אבל היא שמעה רק דבר אחד: אני עדיין חי.
פיץ' ידעה שמי שהתקשרה אליה קודם לכן ניסתה להכין אותה לאפשרות הגרועה ביותר. אבל מבחינתה, מרגע שנודע לה שאני חי, כל תשומת הלב שלה התמקדה בתקווה.
לא היה לה מושג כיצד יורידו אותי מההר, עד כמה המצב מסובך או מה נדרש כדי להציל אותי. היא רק ידעה שאני במצב אנוש, ושכנראה אזדקק לטיפול רפואי טוב יותר מזה שהיה אפשר לקבל בנפאל.
מכאן החל אחד ממבצעי החילוץ הנועזים ביותר בתולדות הטיפוס.
במחנה החלו להגיע אליי שמועות על האפשרות לחלץ אותי באמצעות מסוק. מאחורי הרעיון עמדה פיץ', שלא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שבעלה נותר על ההר ללא אפשרות הצלה.
זה נשמע כמו אגדה. מסוק לא יכול היה להגיע לגובה שבו נמצא המחנה. המקום הנמוך ביותר על ההר היה גבוה בהרבה מתקרת הטיסה המאושרת של המסוק שנועד למשימה, מסוק אמריקאי מדגם יורוקופטר סנאי, שהשתייך לצבא נפאל.
האוויר בגובה הזה דליל ולא יציב, וכל טעות הייתה עלולה לגרום למסוק להתרסק.
אבל איש לא סיפר לפיץ' שזה בלתי אפשרי.
מכיוון שלא ידעה שאי אפשר לבצע את המשימה, היא פשוט יצאה לדרך.
בעזרת חברותיה מצפון דאלאס, נשים בעלות קשרים והשפעה, החלה להתקשר לאנשים ברחבי ארצות הברית. הן גייסו לעזרתן את הסנאטורית קיי ביילי האצ'יסון ואת טום דאשל, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט. דאשל הפעיל לחץ על מחלקת המדינה האמריקאית, שפנתה לנציגות האמריקאית בקטמנדו, בירת נפאל.
שם פעל דייוויד שנסטד, צעיר שעבד בשיתוף פעולה עם אישה נפאלית בשם אינו קיי.סי.
אינו אמרה לו שהיא מכירה אדם שמאמין שיש לו לב אמיץ, אך מעולם לא עמד בפני אתגר שיאפשר לו לדעת אם אמונתו מוצדקת. היא הבטיחה שתפנה אליו.
האדם שאליו התכוונה היה לוטננט קולונל מדאן קיי.סי., בן 42, טייס מסוקים בצבא נפאל. הם איתרו אותו במועדון הגולף המלכותי של נפאל, בדיוק כאשר עמד לבצע את החבטה השנייה שלו בגומה הראשונה.
במקום לדחות את המשימה המסוכנת, כפי שרבים אחרים כבר עשו, הוא קיבל אותה.
"אני אעשה את זה", אמר. "אני אחלץ את בק".
כך, הודות לנחישותה של פיץ' ולאומץ לבו של הטייס הנפאלי, יצא לדרך מבצע חילוץ שנחשב לאחד המסוכנים ביותר שבוצעו אי פעם בתנאים כאלה.
המסוק הצליח להגיע אליי ולחלץ אותי מההר. לאחר שהייתי קרוב כל כך למוות, קיבלתי הזדמנות נוספת לחיות.
החזרה לדאלאס הייתה כואבת בכל מובן אפשרי. הייתי חלש מאוד מבחינה גופנית, והמראה שלי השתנה באופן דרמטי. גם הקשר ביני לבין אשתי וילדיי כבר לא היה כפי שהיה לפני האסון.
פיץ' הייתה נסערת, אך לצד הכעס והפחד חשה הקלה עצומה.
"הרגשתי הקלה אדירה שהוא בבית", סיפרה. "המראה שלו כלל לא הפריע לי. הוא לא נראה טוב, אבל בק הוא בק. ניסיתי להתמודד עם הדברים לפי הסדר, משבר אחד בכל פעם".
כשהגעתי הביתה באותו ערב, נאלצתי להתמודד עם השאלה מי אני ומה נותר מחיי. פיץ' סיפרה לי שהשנים שבהן הקדשתי את עצמי לטיפוס ולאובססיה שלי הרחיקו אותה ואת הילדים ממני.
הבנתי שאני אחראי למה שקרה לי, ושעלי לשאת בתוצאות.
אמרתי לה שאני מבין את האחריות שלי, ושאם תרצה לעזוב אותי, לא אוכל להאשים אותה. היא לא הייתה חייבת להישאר איתי מתוך רחמים.
אבל פיץ' לא ויתרה מיד על הנישואים.
"לא", אמרה לי. "אני אתן לך שנה אחת. אם בסוף השנה תהיה אדם שונה באמת, נדבר על זה".
באותו רגע החלטתי לרכז את כל כוח הרצון, הנחישות וההתמדה שהשקעתי במשך שנים בטיפוס הרים, ולהפנות אותם למשימה אחרת: להפוך לאדם אחר. רציתי להשיב לעצמי לא רק את פיץ', אלא גם את האמון שאיבדתי.
באותם ימים עדיין לא ידעתי עד כמה קשה מצבי הרפואי. במשך שבועות לא הבנתי את מלוא הנזק שנגרם לגופי.
במרפאה בקטמנדו היו ידיי קרות ואפורות, כמו נתח בשר שנשכח במשך שנים במקפיא דולף. לא היו בהן הנפיחות והשלפוחיות שזכרתי מתמונות של פגיעות קור קשות. גם לא חשתי כאב.
כשהגעתי לדאלאס נשלחתי לבדיקה אצל מנתח הידיים מייק דויל. הוא ביקש ממני לפרוש את אצבעותיי, לאגרף את הידיים ולשלב את האצבעות זו בזו. הצלחתי לבצע את כל הפעולות.
אולם לאחר הבדיקות הוא הודיע לי את הבשורה הקשה.
"אתה כנראה תאבד את רוב האצבעות ביד ימין ואת קצות האצבעות ביד שמאל. אנחנו צריכים לבצע בדיקה כדי לראות את כלי הדם".
בהמשך אותו יום התקשר אליי שוב. כבר לפי קולו הבנתי שמשהו חמור התגלה.
"אני לא יודע איך לומר לך את זה", פתח. "אין אספקת דם ליד ימין שלך. זרימת הדם נעצרת מעל שורש כף היד. ביד שמאל יש מעט מאוד אספקת דם. אני לא יודע מה לומר".
זו הייתה מכה קשה. הידיים שלי היו למעשה איברים מתים. באופן זמני עדיין הצלחתי להפעיל אותן, משום שהגידים המחברים את האצבעות לשרירים בזרועות נותרו מתפקדים, אבל היה ברור שהידיים עצמן אבודות.
דויל הפנה אותי למנתח הפלסטי המשחזר גרג אניג'יאן, שניסה להציל ככל האפשר את התפקוד שנותר ביד שמאל.
במהלך תקופת ההחלמה התרחשו גם רגעים שקשה היה להאמין שהם אמיתיים. אני זוכר שישבתי בכיסא כאשר חתיכה גדולה מהגבה הימנית שלי, יחד עם השיער, פשוט נפלה לתוך ידי. בהזדמנות אחרת הלכתי במסדרון, והבוהן הגדולה שלי נשרה והתגלגלה הרחק ממני.
אבל הפגיעות לא הסתיימו בידיים וברגליים.
אחד האתגרים הרפואיים המורכבים ביותר היה לשחזר את אפי. הקור הקפיא אותו עמוק לתוך הסחוס והעצם, וכמעט שלא נותר מה להציל.
לפני שהרופאים הסירו את הרקמה הפגועה, הם הכינו תבנית של האף המקורי באמצעות פיסת עטיפה של מסטיק. התבנית הזאת שימשה בהמשך את המנתח בניסיון לשחזר את צורת האף.
הרופאים בנו לי אף חדש באמצעות הליך שחזור מורכב. תחילה נלקחה רקמת עור מאזור מרכז המצח ועוצבה לצורה ראשונית של אף. לאחר מכן השתמשו בסחוס מהאוזניים ובעור מהצוואר כדי להעניק לו מבנה וצורה.
במשך תקופה מסוימת צמח האף החדש כשהוא מחובר למצחי, הפוך, עד שניתן היה להעבירו למקומו.
נזהרתי שלא לאפשר לילדים לצלם אותי באותה תקופה. חששתי שהם ימכרו את התמונות לצהובון האמריקאי "נשיונל אנקוויירר".
בסופו של דבר הייתי מרוצה למדי מהתוצאה. הרופאים הצליחו ליצור שחזור סביר של האף המקורי, אם כי נותרה בעיה משונה אחת: העצבים באזור נשארו פעילים גם לאחר העברת הרקמה. בכל פעם שהתקלחתי והמים פגעו במצח שלי, האף החדש היה מתחיל לגרד.
הייתי צריך ללמוד מחדש כיצד לחיות בגוף שהשתנה כמעט ללא הכר. אבל האתגר הגדול ביותר לא היה רק להתרגל לידיים הפגועות, לאף המשוחזר ולשאר הנזקים. הוא היה להבין מה אני רוצה לעשות עם החיים שקיבלתי בחזרה.
בים שאלו אותי כיצד החוויה על האוורסט שינתה את תפיסתי הרוחנית, והאם התפללתי במהלך האסון.
גדלתי בבית דתי, אך בצעירותי התרחקתי מהעולם הרוחני. לא עשיתי זאת מתוך מרד או התנגדות לעקרונות האמונה, אלא בעיקר מתוך אדישות. חשבתי שאוכל לחזור לעסוק בשאלות האלה כשאהיה מבוגר יותר.
ואז למדתי שאפשר להזדקן מהר מאוד.
למדתי גם שניסים אכן מתרחשים, ולדעתי הם מתרחשים לעיתים קרובות למדי.
כדי לשרוד חוויה קיצונית כמו זו שעברתי, אדם זקוק לעוגן. עבור אחדים אלה החברים, עבור אחרים העמיתים לעבודה, ויש מי שעבורם העוגן הוא האמונה באלוקים. עבורי, העוגן הוא המשפחה שלי.
אנשים שואלים אותי אם הייתי מוכן לעבור את כל זה שוב.
התשובה שלי היא כן. גם אילו ידעתי מראש בדיוק מה יקרה לי על האוורסט, הייתי יוצא לאותו מסע.
באותו יום על ההר החלפתי את ידיי במשפחתי ובעתידי. זו עסקה שאני מקבל ברצון.
לראשונה בחיי יש לי שלווה פנימית. אני כבר לא מנסה להגדיר את עצמי באמצעות הישגים חיצוניים, מטרות, הצלחות ורכוש. לראשונה אני מרגיש בנוח בתוך העור של עצמי.
חיפשתי בכל העולם את הדבר שימלא אותי ויעניק לחיי משמעות, ובסופו של דבר גיליתי שהוא היה בחצר ביתי כל הזמן.
גם פיץ' הבינה שהיחסים בינינו השתנו באופן עמוק. השנים שקדמו לאסון יצרו בינינו מערכת יחסים שהייתה מלאה בכעס, באכזבה ובחשש מפני האובססיה שלי. לאחר האסון, הקשר הישן כבר לא יכול היה לחזור להיות כפי שהיה.
"היחסים הישנים בין בק לפיץ' נעלמו, אבל אני עדיין לא יודעת מה יבוא במקומם", סיפרה.
היא הוסיפה שכיום אינה רואה עוד את מערכת היחסים בינינו כשברירית, ואינה חוששת שהכעס שלה יצטבר עד שיתפרץ. לדבריה, הכעס הפך לעצב על כל מה שלא היה בינינו לאורך השנים.
האסון באוורסט גבה ממני מחיר גופני עצום. איבדתי את אצבעותיי, חלקים מגופי נפגעו ללא תקנה, ונאלצתי לעבור מסע רפואי ארוך וכואב. אבל מתוך המאבק על חיי למדתי דבר שלא הצלחתי להבין במשך שנים: אין משמעות אמיתית להישגים הגדולים ביותר בעולם אם בדרך אליהם אתה מאבד את האנשים שהופכים את חייך לראויים לחיות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האוורסט לא העניק לי את הניצחון שעליו חלמתי. הוא העניק לי הזדמנות להתחיל מחדש.