אנחנו לא רחוקים במיוחד מפרשיות השבוע, אתמול בראשית ברא עולם מופלא, אדם על האדמה, והיום נכנס נח לתוך תיבה, לשרוד מבוּל של מים רק כדי לחזור להתחלה.
למתבונן מן הצד זה נראה מורכב, תרתי משמע, אם כי במבט פנימה, נמצא דפוס כזה גם בנו, גם אנחנו עולים ויורדים עם ימות השנה, לפעמים צפים, לפעמים שוקעים במים עד הפרק הבא, על סקאלת החיים שלנו, תמיד מונחת שאלה, איך חיים עם מנעד הרגשות הזה והאם באמת יש דרך באדם להכיל בניין וסתירה, ואיכשהו לחיות עם זה בשלווה. אולי אצל נֹחַ נמצאת הנוסחה?!
• • •
"כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה", שמו מעיד עליו, "נֹחַ לבריות נֹחַ לשמיים", כל כך נֹח עד שהוא בונה תיבה 120 שנה ומסביר לסובבים אותו את גודל השעה, זה לא נגמר שם, יהיה גם, בוא אל התיבה, שניים שניים ושבעה שבעה, מפעל חסד יום ולילה בתוך תיבה ששטה ליעד עלוּם, לא נוֹדע, בחלון אין שקיעה או זריחה, גם לא פריחה ולא תקווה, בקיצור, מבוּל.
ונֹחַ, הוא עדיין בתוּמתוֹ, מבין שהחיים הם רק ספינה שזזה ברוּח, זה סיבה מספיק טוֹבה בשבילו לבחור בעשייה, הוא רואה בחיים שליחות, "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות", גם אם זה להתחיל ממה שיש את הבריאה המתהווה.
אם הוא היה מסתכל כמה "אין" יש מסביבו, לא בטוח בכלל שהיינו פה, בתור איש אדמה, הוא מבין היטב את המשמעות של אדמה שצמאה, של אדם ששואל דבר מה, אבל הוא לא מוותר על להיות נשמה, שנוח לה ולעולם במציאותה, גם במחיר של לזרוֹע בשממה.
• • •
ידיעת ההפכים לא זרה לנו, אור וחושך קור וחום, ריחוק וקרבה, הם חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל כשמגיעים "ימי השנאה", מי זוכר את "ימי האהבה", אחרי כל המחשבות והמאמצים, מוצאים את עצמנו בפינת החדר מתפללים, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו".
למעשה האדם, הוא הנברא היחיד, שנדרש לשלום הזה, "עשאו מן העליונים ומן התחתונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים", קודש וחול משמשים בו בערבוביה, נטוּעים בו מימוֹת עולם, עבור סוד אחד מופלא, עליוֹן וחשוּק מן הכל, כמובא בדברי חכמינו הקדושים:
"מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְצָת בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַך הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַק שֶׁאֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל נְגַדֵּל וּנְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַך וְזֶהוּ עִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָבִיתָה תְהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר מִקְּרוּצֵי חֹמֶר" (ליקוטי מוהר"ן תניינא ז')
"…לְמַעְלָה מֵהֶם, הַשִּׁיר וְהַשֶּׁבַח הָעוֹלֶה מֵהַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר הֵם תּוֹךְ הַבָּשָׂר, וְהוּא מוֹנְעָם מֵהַכִּיר ה', וְהֵם מִתְעַצְּמִים לֶאֱהֹב ה', וּלְשַׁבְּחוֹ וּלְהוֹדוֹת לְמַאֲמָרוֹ, זֶה עֶלְיוֹן וְחָשׁוּק אֵצֶל הַבּוֹרֵא לְמַעְלָה מֵהַכֹּל" (אור החיים)
בשפה שלנו, יָקָר מאוד בעיני הבורא שנעבוד אותו מתוך המגבלות, מתוך מציאות שאינה שלמה, מתוך כלים שבורים, שמרימים את העפר שבהם אל מעבר לכוכבים, אבל איך מסבירים לאנשים שסוֹבלים, שמתוך הסדקים מתנגנים שירים ברקיעים, שבעצם כאבנו, תקוותנו, אמונתנו ותפילתנו, אנחנו נישאים למעלה מן הכל, אל עולם מתוקן יותר ומתוק יותר, גם פה, ולא רק שם.
• • •
לא סתם נח מצא חן, כמים הפנים לפנים, מסביבו מבול, והוא עסוק באמת הפשוטה של החיים.
להיות טוב עם הסובבים אותו, לעודד את אלה שמרגישים מחנק בתיבה, לתת מילה טובה גם כשממש קשה ואין תקווה, להרים מבט לשמיים, ולבקש תקומה לעוֹלם שלם שזקוק לישוּעה.
האדם אינו נמדד כשהוא מצליח לבנות מתוך ובתוך עולם מתוקן, אלא במה שהוא מעניק לעולם כשהוא עצמו נמצא בתוך המבול מבלי לדעת מתי תיפתח הדלת.
בשביל להיות נח, צריך להרגיש שיש סיבה לחיים, שהחיים הם לא אוסף של אילוצים ומשקעים ושאין "סטטיסטיקה" בעולמות רוחניים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מה שיקבע בסוף הוא לא רק מה עובר עלינו, אלא גם מה בחרנו להעניק לאחרים תוך כדי המסע, כמים הפנים לפנים, מידה כנגד מידה.