במסע הזה פגשנו את נעמי חיימוב שאיבדה את בעלה אהרון הי״ד בשמחת תורה ואופה עם אמא וילדיה את העוגיות שאהב, את השפית אביגייל מייזליק שמחיה עם בתה מתכון משפחתי מהשואה, את דלית ומוריה משיח שממשיכות מסורת מתוקה מסבתא רותי, ואת חיה ללונק ואמה שרה שמגלגלות יחד קובות ומחזירות טעמים של ילדות.
זהו מסע של זיכרון וגעגוע – עם מתכונים שמחזירים אותנו הביתה.

התחנה הראשונה: המטבח של דלית ומוריה
מוריה, לשעבר עובדת הייטק, מצאה את עצמה אחרי פיטורים באחד מגלי הפיטורים בענף ההייטק. מוריה פנתה אל האהבה האמיתית שלה - אוכל ויצירה. לצידה, חמותה דלית - מעצבת פנים עם לב רחב ומטבח עשיר בניחוחות.
במטבח המאובזר של דלית שולפות השתיים קופסה ישנה של כרטיסי מתכונים - "אוצר משפחתי" שדלית החלה למלא עוד כשהייתה כלה צעירה, על פי מתכוניה של סבתא רותי.
היום הן מחליטות להכין עוגיות תמרים. דלית "עובדת לפי העין", מוריה מפעילה את המיקסר של דאבו, ויחד עם יונת הן לשות, ממלאות ומחוררות עוגיות - בדיוק כפי שסבתא רותי נהגה.

בשלב זה, עוברת דלית להכנת המילוי. "רק מג'הול" היא מזהירה ובודקת את התמרים מול האור.
כשהם בדוקים ומצוחצחים, היא טוחנת אותם עם הל וקינמון ועוברת לשלב ההרכבה.
דלית ומוריה מפריכות את כל התיאוריות והסיסמאות הקשורות בכלה וחמותה ועובדות ביחד באחווה והרמוניה מופלאה, יונת מצטרפת ושלושתן קורצות עיגולי בצק לתוכו הן מכניסות כדור מילוי קטן.
"הגננת" שואלת יונת שנהנית מכל רגע "שעת היצירה הסתיימה?
בין לישה לגלגול, הן מספרות: "אוכל זה בית. כשמכניסים אליו את הלב - זו תמצית האמהות".
מוריה מוסיפה: "אני תמיד חושבת מה ירגישו האנשים שאוכלים את מה שהכנתי. האוכל יוצר את האווירה."
בזמן שהעוגיות משתזפות ומוריה מלהטטת עם החומרים שירכיבו את הגלידה,
יונת מבררת אצל דלית האם סבתא רותי מלווה אותה בדרכים נוספות מלבד המטבח.
דלית מבטיחה שאין מקום בו סבתא רותי לא נוכחת. "בהכל אני פועלת על פי הדרך שלה" היא אומרת "גם הקשר שלי עם הכלות "היא חובקת את כתפה של מוריה העמלה מעל מכשיר הגלידה "הוא תוצאה מהקשר שהיה לי איתי ובכלל, כל היחס והרצינות שהיא נתנה לבית, מלווים אותי ומזכירים לי שהבית והאווירה בו הם תמיד מעל הכל"
עם תום רבע שעה, שהעוגיות נשלפות מהתנור והגלידה יוצאת מהמכשיר, מגלות דלית ומוריה שהן שקית הפתעות של נגמרת. מהמקרר הן מוציאות קופסא ובה רוטב ייעודי למנה המדהימה.
הן מצלחתות עוגיה, לידה גלידה ומעליה רוטב שגם הוא, ניחשתן נכון עשוי מתמרים וקינמון.
התוצאה: עוגיות תמרים חמות עם גלידת תמרים ורוטב קינמון - מנה רב־דורית מלאה טעם וזיכרון.
התחנה השנייה: המטבח של אביגיל ושרי מייזליק
אביגייל - שפית, סופרת ומרצה - פוגשת יחד עם בתה שרי את יונת. "היום נכין קולונלס," היא מכריזה.
מתכון שמגיע מסבא וסבתא שלה שברחו מספרד וכשהגיעו לעיר אלבי שבצרפת, הגיעה אליה גם מלחמת העולם השניה כך שהם ברחו ממלחמה אחת והגיעו לשואה.
הסבתא, שהייתה חלק מהמחתרת, בישלה קולונלס פשוטים מקמח ומים וחילקה לילדים יהודים שהסתתרו ביער. מאכל ששרד את המלחמה והפך לסמל משפחתי.
תוך כדי רידוד הבצק הדק והגמיש, אביגייל מספרת על דרכה האישית - מהעבודה כשפית ראשית במסעדה, דרך רגעי תפילה לא מודעים, ועד החזרה בתשובה והמעבר לכתיבה והרצאות.

"לא הכרתי את הקב"ה והמושג תפילה, הייתי עוצמת את עייני ומבקשת שהכל יהיה בסדר. והעניינים תמיד הסתדרו. אז התחלתי לחשוב, ממי בכלל אני מבקשת ומי מקשיב לי... משם הדרך הייתה קצרה להשתתפות בשיעורי תורה שבעקבותיהם חזרתי בתשובה".
"היום נכין קולונלס" מכריזה אביגיל וממשיכה: "זו מנה ששרי אכלה ממנה הרבה פעמים והגיע הזמן שהיא תדע מה הסיפור שלה" אביגיל פונה למיקסר 'דאבו' העומד על השיש, שופכת לתוכו קמח, שמן, מדגישה שהערבול צריך להתחיל באיטיות "זה בצק לפסטה " היא מסבירה ליונת הנדהמת שלא העלתה בדעתה שפסטה היא יצור העשוי מבצק ולא נולד בצורות שונות בתוך שקיות הסופר.
זמן העיבוד הסתיים והגיע הזמן להמשיך בתהליך הכנת הבצק. אביגיל מוציאה אותו מהשקית, ומכניסה אותו למכשיר רידוד הפסטה שמתחבר למיקסר 'דאבו'.
הבצק יוצא מרודד כדבעי מתוך המכשיר ואביגיל ממלאה אותו, שופכת מעליו רוטב, מפזרת גבינה צהובה והיידה- לתנור.
שרי מציינת: "המטבח של אמא הוא עולם אחר. כל הטעמים והניחוחות - זה מה שלימד אותי מה זה בית."
אביגיל משתפת כי כל הקשר שלה עם הילדים והנכדים נבנה סביב האוכל שיש לו מקום חשוב ומרכזי במשפחה המוריה והוא זה שיוצר את הרגשת ה'בית' בלב המשפחה.
הקולונלס יוצאים מהתנור, מלווים בזיכרון ובתחושה - שזו לא רק מנה, אלא סיפור שלם.
התחנה השלישית: המטבח של חיה ללונק
חיה - יצרנית פאות - חוזרת למטבח של אמא שרה כדי ללמוד את סודות הקובה.
חיה מקבלת את פניה יונת ומובילה אותה לעמדת ה'דאבו' כי ראשית חכמתה של קובה תלויה בבצק.
אמא של חיה משתפת כי מאז ומועלם הכינה בצק בידיים עד שבאה חיה ולימדה אותה את נפלאות המיקסר מה שיצר הדדיות בו האמא מלמדת את סודות הכנת הקובה והבת מלמדת את קיצורי הדרך בעזרת הטכנולוגיה.

הבצק אמנם נלוש במיקסר החדשני של 'דאבו פרו', אבל את טכניקת המילוי והכדרור אפשר ללמוד רק מהידיים של אמא. "הקובה של סבתא הוא המאכל שכל הנכדים בוחרים בו פה אחד", אומרת חיה.
בזמן שהבצק תופס צורה והמילוי מתקרר, חיה משתפת במסע האישי שלה - מקייטרינג חלבי שנאלצה לסגור ועד ההבנה שכל צעד בחיים צריך להיות נאמן לעצמך.
בינתיים משתפת יונת "מעולם לא חלמתי שיגיע היום בו אכין קובה בעצמי".
בסוף, כשכדורי הקובה מתבשלים במרק, קשה שלא להתרגש מהמשפחתיות שנאספת סביב סיר מהביל.
התחנה הרביעית: המטבח של נעמי חיימוב באופקים
בדרום מחכה יונת למפגש המרגש ביותר.
נעמי אלמנתו של אהרון חיימוב הי"ד מקבלת את פניה של יונת יחד עם אמא סיגלית, ומספרת שאהרן בעלה היה כונן מד"א בשמחת תורה תשפ"ד ובשעה שבע בבוקר, הוזעק להציל חיים ובשתיים עשרה בצהריים, הגיעו לביתה של נעמי כדי להודיע לה שהקריאה בעקבותיה יצא בעלה, הייתה הקריאה האחרונה וממנה הוא לא ישוב.
סיגלית מכינה עוגיות קוקילידה אותם הייתה מכינה בכל פעם שנעמי ובעלה היו מגיעים להתארח והיא מספרת כי זו הפעם הראשונה מאז האסון שהיא מעזה להכין את העוגיות האלו שיותר מכל מזכירות לה את החתן היקר שאיננו.

סיגלית מערבלת ביצים וסוכר ב'דאבו' הביתי, מוסיפה שמן, מנמיכה מהירות ומוסיפה את החומרים היבשים.
כשהעיסה מוכנה, היא מחממת את התנור למאה ושמונים מעלות ויוצקת עיגולי עיסה לתבנית ושהתבנית מלאה, היא מוכנסת לתנור החם.
בעוד בעוגיות נאפות, המיקסר מערבב את מרכיבי הקצפת לענן לבן ומתוק. סיגלית עוצרת את הסחרור, מרימה את המערבל, הקצפת שעולה אתו מוכיחה כי היא מוכנה.
נעמי, שעומדת קרוב לאמה, מספרת כי תפקידה הקבוע בכל הקשור להכנת עוגיות הוא לאכול אותן מיד שהן יוצאות מהתנור.
העוגיות יוצאות מהתנור. חלקן מתקשטות בעיגול קצפת וחלקן מונחות מעל העוגיות המקושטות ומשלימות את הסנדוויץ' הטעים במיוחד.
נעמי קוראת לשני ילדיה וביחד עם יונת הם אוכלים את העוגיות שעם כל הכאב, אוצרות בתוכן גם זיכרונות מתוקים.
העוגיות הממולאות חוזרות לשולחן - עם כאב גדול, אבל גם עם זיכרון מתוק של אהרון ושל המשפחה.
סיום המסע
בכל מטבח, בכל מתכון - מתגלים געגוע, זיכרון ואהבה שממשיכים לעבור מדור לדור.כי אוכל הוא הרבה מעבר למתכון - הוא סיפור, הוא חיבוק, הוא בית.
0 תגובות