את הבוקר החופשי הראשון שלי בליתי בגמ"ח של רותי. רותי היא חברתי הטובה, אישה בעלת מעוף ויצירתיות בכל תחום ועניין. אישה עם ידע עולם עשיר אך עם רגישות אדירה לזולת. ובכן כמו ששמעתם ממני מאז הסופה הבוידם שלנו מטפטף. לא בקצב אחיד, אך בעקשנות ראויה לציון שמעמידה את עצביי במבחן מידי יום.
ובכן בבוקר הראשון הפנוי שלי צעדתי קוממיות לביתה של רותי לשאול סולם טוב מגמ"ח הסולמות שלה. אולי אם הסולם יעמוד יציב בבית, וארגז הכלים לידו, בעלי היקר יואיל לטפס עליו ולתקן את הטפטוף שמסכן את בריאותי הנפשית.
אז הלכתי לרותי. כשהיא פתחה את דלת המחסן נאלמתי דום. עמדו שם עשרות רבות של סולמות מכל מיני חומרים צבעים וסגנונות. חשבתי שיש לה שניים שלושה בכמה גבהים ולא יותר. והנה כזה אוצר מי צריך כל כך הרבה?
"מה זה?, מי צריך כל הרבה סולמות?" אמרתי מופתעת. "ובכלל מניין הרעיון לפתוח גמ"ח סולמות?"
רותי מחייכת אליי כממתיקת סוד. ולוחשת: "אין לך מושג מה זה סולם לאנשים, סולם הוא לפעמים שאלה של חיים ומוות. ולפעמים אף מעבר לזה. שהרי כל בן אדם טיפס אי פעם בחייו על עץ. הוא חשב קדימה מדיי. רצה להוכיח לו או לאחרים שהוא מסוגל להיות איש עקרונות. אולי ביקש לחוש ולו לרגע בעל יכולת מול אנשים שלוחצים אותו או מנסים להכתיב לו את חייו. כך או כך יהיו הנסיבות אשר הביאו אותו להגיע לצמרת. משם הוא לפתע מרגיש חסר אונים וכל מה שהוא זקוק לו זה סולם בטוח לרדת עליו. ומישהו נחמד שיגיש לו את הסולם באופן כזה שלא יחוש מושפל על שהוא יורד לפני שהשיג את מטרותיו.
"אז זהו". מסיימת רותי את הנאום חוצב הלהבות שלה. "כשהבנתי את הרעיון, החלטתי שאעזור לאנשים לרדת מהעצים ופתחתי גמ"ח לסולמות. הנה את רואה יש פה שעשויים מראטן ונועדו לקלי משקל שנאבקים זה בזה רק לעיתים רחוקות ומטפסים רק על עצים נמוכים, ולכן מספיקים להם סולמות מראטן כדי לרדת מהעץ ולהתחיל דף חדש.
יש מאלומיניום, חזקים, יציבים, שניתן להכפיל את אורכם ע"י לחיצת כפתור. הללו מיועדים לנאבקים במשקל כבד. כאלה שמטפסים על עצים גבוהים מדיי. מסכנים את חייהם וחיי זולתם בשל עודף גאווה ורגישות לכבוד. הם חזקים מאוד ומאפשרים לרדת באופן הדרגתי ויציב מן העץ. לולא החומר האיכותי הם היו עלולים לסרב לרדת מחשש שיפלו בריסוק אברים.
יש סולמות עשויים מעץ בגובה של כמטר וחמישים. יציבים מספיק, משמשים בעיקר הורים וילדים שנוטים לטפס על עצים במהירות רבה ומופרזת אם כי לא לגבהים רבים מדיי... אנשים שרבים הרבה אך לא רציני... הם מטפסים ויורדים באותה קלות מפני שהם מקפידים לא לטפס מעל לגובהם.
ויש סולמות פלסטיק בצבעים עזים וזוהרים מאוירים בציורים ילדותיים. הללו מקרטעים לא פעם. אך נערים ונערות בגיל הטיפש-עשרה אוהבים להשתמש בהם מפני שהם "קולים", ומפני שהוויברציות והרחשים שהם משמיעים בשעת הטיפוס או הירידה, וכן צבעיהם הזוהרים והילדותיים מושכים הרבה תשומת לב ואת זה הם הרי מאוד אוהבים.
ויש סולמות גמישים מפלדת אל חלד מעורבת בכבלים עבים. אלו מיועדים ממש למקצוענים. כאלה שאם כבר מטפסים... אז לפסגת ההימלאיה או להר הוד, או משהו בסגנון... את הסולם
הזה מנגישים להם דרך הליקופטר... (קטן עליהם, סולם מן הקרקע) מי שמנסה לשגר להם אותו מוכרח לרדת אליהם, הם לעולם לא יטפסו אליו בכוחות עצמם. הם פשוט לא מסוגלים וגם הנסיבות...
מי שיורד אליהם מוכרח לכבול אותם היטב אליו, כמו מטפסי הרים. במקרים מיוחדים צריך להכניס אותם למעין סלסלה עשוית פלדת אל חלד גמישה ורק כאשר החברֶה מלמעלה מושכים בכל הכוח והעוצמה יש סיכוי טוב לחלץ אותם מראש ההר. על המחלצים להקפיד גם אחר החילוץ לרחף מעל ולשמור על ההרגשה המעושה שכבודם של המחולצים ברקיע... ורק באטיות ובהדרגה יש לבצע נחיתה רכה... רכה... זו הדרך היחידה להציל את מטפסי ההרים הללו. על פי רוב הם יתקשו לפתוח דף חדש. והם לא יהססו לחזור ולציין שדווקא בראש ההר הם הרגישו טוב ושהחילוץ היה, למען האמת, די מיותר..." רותי ממשיכה לדבר אך אני מתנתקת לרגע ממנה. מביטה בסולמות המעניינים ושואלת את עצמי איך זה שאף פעם לא הקדשתי זמן ליצורים המופלאים הללו?
"יש ברשותי מעט מאוד סולמות כאלו אך הביקוש אליהם הולך וגובר עם השנים" ממשיכה רותי בסיור המודרך, "אבל יש ברשותי סולם אחד, יחיד. עשוי מחומר שקוף חזק ביותר. יש שטוענים שאלו סיבים של אבן יהלום או אבן יקרה אחרת שעוברים עיבוד ייחודי במעבדה. התוצר המוגמר כמעט ולא ניכר. הוא שקוף ממש. אך למרבה המזל, יציב עד מאוד. אנשים בודדים למדי בוחרים להשתמש בו. אלו נחנו באומץ וביושר לב.
הם מסוגלים לשוחח בשקיפות מדהימה על הסיבות והגורמים שהביאו אותם לטפס על העץ. הם ישרים ואמיצים, ולכן כשהם יורדים בסולם הם עושים זאת בחינניות שכמעט גובלת בריקוד. יש הרמוניה בתנועות שלהם. דבר שבולט ביותר מכיוון שהסולם כפי שציינתי שקוף עד למאוד. לאנשים האלה מסתבר הכי קל לפתוח דף חדש. אולי זה מפני שהם אנושיים ומבינים שכל אדם מטפס על עץ אחת לכמה זמן, זה בטבע שלו... זה באגו שלו... ולכן הם מבקשים את הסולם הזה... ויורדים מן העץ בחינניות כזו שבאמת משכיחה שהם פעם טפסו עליו. יש לי רק סולם אחד כזה למרות כל מעלותיו, מפני שאין לו ממש ביקוש, למרבה האבסורד...
אז איזה סולם להגיש לך...?" שואלת אותי רותי בחיוך. מבולבלת משפע הסולמות ויצרי האנוש שנחתו על ראשי על הבוקר. אמרתי לה: "סתם סולם טוב ויציב שבעלי יוכל לטפס עליו כדי לתקן את הנזילה בבוידם." רותי מושיטה לי סולם אלומיניום יציב כזה שרבים מבעלי המלאכה ממשתמשים בו.
אני חוזרת מהורהרת הביתה. מניחה את הסולם הכבד בפתחו של הבוידם מניחה לצידו את ארגז הכלים ומחכה לנס.
שבוע חולף. בעלי עובר ליד העב"ם כמה פעמים ביום, אך מתעלם ממנו באופן מדהים. אני מתחילה לאבד סבלנות עד שנזכרת בנאום של רותי וחושבת: אולי באמת לא התאמתי לבעלי את הסולם הנכון, זה שיעורר בו מוטיבציה ואתגר שיגרום לו לטפס עליו. אולי סולם של בעלי מלאכה מעליב מדי את התלמיד חכם שלי שעה שהוא צריך לטפס עליו. ורותי עם הגמ"ח המצוין שלה שעוזר לאנשים לרדת מהעצים, עוד לא למדה דבר וחצי דבר על סולמות שיגרמו לאנשים לטפס עליהם. ואולי רותי הערמומית הזאת רצתה שאלמד על בשרי את תיאוריית הסולמות שלה, אז נתנה לי במתכוון סולם שירחיק את בעלי ממנו...