לפני יום כיפור פגשתי יהודי יקר. מבטו היה כבד, רווי בעצב עמוק ובשובל של מאבק פנימי מתיש. וכך הוא סיפר לי מלב אל לב:
"ראש השנה עוד עובר עלי באיזושהי שלוה יחסית, אבל יום כיפור? יום כיפור הוא טריגר נפשי עוצמתי והרסני בשבילי. ברגע שאני מגיע אל מילות הווידוי, אל ה'אשמנו בגדנו' ואל ה'על חטא שחטאנו' משהו בי קורס. למדתי תיאורטית שיום הכיפורים הוא כמו מקלחת טהורה, שווידוי נועד לנקות אותנו מכל הלכלוך כדי שנצא צחורים וחדשים כחתן וכלה. אבל בפועל? אני פשוט לא מצליח ליישם את זה. יש בי תחושות אשמה איומות שאני לא בסדר, שאני פשוט אדם לא טוב".
באותו רגע, כשראיתי אותו מולי, חשבתי לעצמי על הפער הבלתי נתפס הזה: כלפי חוץ, ביום הכיפורים, אותו יהודי עומד בבית הכנסת לבוש בקיטל לבן וצחור, נראה כלפי חוץ כמו מלאך טהור שעומד לפני המלך. אבל מתחת לקיטל הלבן, בתוך תוכי הלב, הוא מרגיש כמו אסיר בצינוק מוכה שסופגת אשמה בלי סוף. הפער הקורע לב הזה בין הלבוש החיצוני של תשובה לבין השואה הפנימית שמתחוללת בנפש באותם רגעים הוא בדיוק מה שזועק לתיקון.
הסתכלתי לתוך עיניו העמוקות והעצובות,והתחלתי להקשיב למה שמסתתר מתחת לפני השטח. מהר מאוד התברר שבלבו של אותו יהודי פועלת מערכת אוטומטית ואכזרית של האשמה עצמית תמידית. קול פנימי נוקשה שלוחש לו ללא הפסקה שהוא פסול, שהוא טועה, ששום דבר שהוא עושה אינו מספיק, ושהמחילה לעולם לא תגיע.
על כל דבר קטן בעבודה, על כל חיכוך חולף עם אשתו, על כל אי הבנה קטנה עם ילדיו, ואפילו ביחסו אל בוראו – המקל העבה היכה בו ללא רחם: אתה לא בסדר, אתה לא טוב, אין מחילה על זה, מה יהיה סופך?
לחיות חיים כאלה זו התמודדות בלתי נסבלת. כי כשהקול המבקר שולט בכיפה, אפילו רגעים יפים של עשייה טובה מתעוותים מיד; תמיד יגיע אותו קול זדוני וימצא את הפגם, את הכתם ואת ה"לא בסדר" הנסתר.
אמרתי לו משפט אחד ששינה את זווית הראייה: "דע לך, הבעיה אינה נמצאת בתפילת יום הכיפורים עצמה. הבעיה טמונה בדרך שבה אתה חושב ומתנהל כל ששת אלפים רגעים בשנה. וכשמגיע יום הכיפורים, יום שבו אנחנו מבקשים סליחה, אצלך נוצרה התניה עמוקה: מילות התפילה מתפקדות אצלך כמו שופר מאיים שצועק עליך שאתה אשם. זהו כוחה ההרסני של התניה נפשית".
השורשים נטעו עמוק שנים קודם לכן, בימי נעוריו בישיבה. אותו משגיח חינוכי שחנכו בדרכו, בחר בשיטה ביקורתית, מאשימה ומענישה, כזו שאינה יודעת לסלוח. הבחור הצעיר הפנים את הקול הזה, והפך אותו למנהל הבלעדי של נפשו.
כאן הבנתי שחייבים לתת שם וזהות לאותו קול: אותו משגיח נוקשה מהעבר הפך בבגרותנו ל"שופר שקרי" שמעוות ומזייף לחלוטין את רצון הבורא יתברך. זהו קול זר שמתחפש ליראת שמים, אבל כל מטרתו היא לכבות את האור האלוקי שפועם בלב האדם.
אמרתי לו שאת הצעד הראשון עליו לעשות עוד לפני שירד לבית הכנסת: "עליו ללמוד לבקש סליחה עמוקה ואמיתית מעצמו מהילד הפנימי שבו שספג את כל הביקורת והאשמה שנים על גבי שנים".
פרסתי בפניו את עשרת מעגל הסליחה העצמית שהנפש שלו כל כך זועקת לה:
סליחה שהאשמתי אותך בכל דבר קטן: על כך שבכל פעם שמשהו לא הסתדר, מיד הפניתי את האצבע המאשימה כלפיך והפכתי אותך לאשם היחיד.
סליחה שחיפשתי רק את הרע: על כך שבמשך שנים הסתכלתי עליך עם זכוכית מגדלת אכזרית, מחפש רק את הפגמים והחולשות, ומתעלם מכל הטוב והאור שבך.
סליחה שהפכתי את יום הכיפורים לטריגר של פחד: על כך שנתתי למילות התפילה להפוך לשוט שמכה בך, במקום לראות בהן מקלחת טהורה של ניקיון והתחדשות נפשית אמיתית.
סליחה ששפטתי כל מריבה בחומרה: על כך שבכל חיכוך קטן, מיהרתי להכות את עצמי ולהרגיש שאני תמיד מחריב הכל.
סליחה שהייתי נוקשה אך ורק מול הילדים: על כך שעל כל אתגר קטן בגידול הילדים הרגשתי שאני נכשל, ושפטתי את ההורות שלך מתוך לחץ וביקורת אין-סופית.
סליחה שאימצתי קול חינוכי זר וקשוח: על כך שהרשית למשגיח מהעבר להמשיך להכות בך מבפנים, ללא טיפה של רחמים או חמלה.
סליחה שמנעתי ממך מחילה: על כך ששכנעתי אותך שעל מעשיך אין סליחה ושאתה תמיד נשאר "לא טוב" וחסר תקווה.
סליחה שהלקיתי אותך בלי הרף: על כך שהנחתי למקל העבה של הביקורת העצמית להכות בנפשך הרכה שוב ושוב, בלי לתת לך רגע של מנוחה.
סליחה שלא האמנתי בך: על כך ששדדתי ממך את הביטחון העצמי ואת הידיעה שאתה רוצה לעשות טוב, מתאמץ ונאבק בכנות יום-יום.
סליחה שלא חיבקתי את הילד הפנימי שבי: על כך שברגעים הכי כואבים, במקום להושיט יד חמה ומלטפת, עמדתי מולך כשופט מחמיר ואטום.
הדת האמיתית היא רחמים, לא אשמה: המבט החדש על "על חטא"
"תבין", אמרתי לו, "אם תגיע ליום הכיפורים בצורה הזו, תגיע אליו אחרת לגמרי. מילות התפילה יפסיקו להוות כלי מאיים. תחשוב כמה נפשך עייפה כבר ממשפטי הביקורת וההאשמה האינסופיים האלו. זו לא תורה, זו לא דת, וזו בטח לא רוחניות – אלוהים לא רוצה את העצב והשבירה הזו שלך!"
רבים מאיתנו התבלבלו וחשבו בטעות שככל שאדם מרגיש יותר אפס, יותר שבור ויותר מבוזה בעיני עצמו, סימן שהוא "ירא שמים אמיתי" או "בעל תשובה עמוק". צריך לומר את זה באומץ הכי גדול: זו לא יראת שמים ולא קדושה זו התעללות נפשית שמתחפשת לרוחניות, והקב"ה מקיא ממנה ורוצה רק את חיות הלב והשמחה שלך.
כאן חשפנו יחד את המשמעות החדשה והמפעימה של מעמד "על חטא". מעתה והלאה, הרשימה הזו אינה כתב אישום משפטי שבו האדם מוכיח כמה הוא גרוע; זוהי הצהרה מרגשת על כך שהלב שלך נאבק, התאמץ, נפצע ונפל מתוך רצון עצום לחיות נכון. כל וידוי הוא בעצם חיבוק אבהי שבו הקב"ה אומר לך: "אני יודע כמה קשה לך, אני רואה את כל המלחמות הקטנות שלך".
ודבר נוסף: אדם חייב למצוא בעצמו את נקודות האור והמעלות הטובות. כידוע מובא בשם רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, "אוי לו לאדם שאינו מכיר ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן; אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר" אדם צריך להכניס לראשו ולהפנים כמה אור יש בו. הסיפור הישן שאתה מספר לעצמך על היותך "אדם לא טוב ואשם" חייב להשתנות. נכון, זה קשה, כי התרגלת שנים לספר את אותו סיפור כואב, אבל אתה יכול לבחור אחרת.
צידה לדרך עבורך: בפעם הבאה שאתה מרגיש שהטריגר מגיע והלב מתחיל להתכווץ מאשמה, אל תיבהל. עצור רגע אחד, קח נשימה עמוקה, ולחש לעצמך: "אבא, אני משחרר עכשיו את האחיזה בשופר המאיים. אני בוחר להסתכל על עצמי בעיניים טובות, לוותר על הביקורת האכזרית, ולהעניק לנפש שלי את החיבוק והמחילה שהיא כל כך חיכתה להם".
חלפו הימים, ועבר יום הכיפורים.
כמה ימים לאחר חתימת הדין, אותו יהודי פגש אותי שוב וסיפר בעיניים נוצצות: זה היה יום הכיפורים הראשון בחייו שבו אמירת ה'על חטא' קיבלה משמעות אחרת לגמרי. הוא אמנם בכה בכי עמוק וסוער שלא בכה מימיו, אבל הפעם זה היה ממקום חדש. הוא בכה על הביקורת ההרסנית שהפעיל על עצמו עד היום, וסלח לנפשו באמת. הוא הבין שמגיע לנפשו העייפה מילה טובה, מגיע לה חיבוק, ומגיע לה מרחב של חמלה ואהבה.
ולזכור תמיד: אדם שמכה את עצמו בלי רחמים, לא יכול באמת להיות רחום כלפי הסובבים אותו. בלי לשים לב, אותו "שוטף מוחות פנימי" שאכל לו את הלב, עובר דרכו אל הילדים שלו בבית, אל הצעקות הקטנות, אל המבט המאשים כשהם נופלים, ואל הפחד שלהם לאכזב אותו. לעצור את מעגל האשמה הזה עכשיו זה לא רק ריפוי פרטי שלך זו הצלה אמיתית של הדור הבא.
כי כשאדם מפסיק להילחם בעצמו ומסכים סוף סוף לחבק את הילד שבתוכו – השמים נפתחים מחדש, והחיים הופכים ליצירה של אור אמיתי, נקי ומשוחרר מכל פחד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורך, וגמר חתימה טובה. שנזכה השנה לסלוח לעצמנו, להניח את השוט, ולהפיץ אור ואהבה אמיתית לכל הסובבים אותנו.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות