הוא יצא בפעם הראשונה מהמערה, והכול סביבו פשוט נשרף. העיניים שלו—מלאות אמת חזקה מדי בשביל שהעולם יוכל לעכל. זה היה אותנטי, זה היה אמיתי, אבל אולי קצת יותר מדי.
השם שלח אותו לחזור. עוד שנה. עוד זמן להעמיק פנימה, לעדן, לשלוט באש הזאת. כי אש בלי גבולות? היא רק שורפת. אבל אש עם משמעות? מאירה את החשכה.
כשהוא יצא בפעם השנייה, זה כבר היה סיפור אחר. הוא לא רק הסתכל על העולם—הוא ראה אותו באמת.
והפעם, במקום לשרוף הכל, הוא הדליק לנו את הנשמות. כל מילה, כל סוד של תורה שהוא לימד, הפכו לאור שמאיר אותנו גם בלילות הכי קשים.
זה אור שלא נגמר. אש שלא נכבית.
רבי שמעון לא סתם לימד תורה. הוא פתח לנו את הלב והראה את הנשמה של התורה. הוא נתן לנו להבין שכל קושי, כל כאב בגלות הארוכה הזאת, הם עוד שלב במסע אל הגאולה.
הוא לימד שסודות התורה לא שייכים רק ליחידי סגולה, אלא לכל יהודי שמנסה, מחפש, ומתקדם גם כשהכול חשוך.
"אש, אש—תבעיר את הנשמה שלי".
זו לא רק סיסמה. זה הכמיהה של עם שיודע שיש עוד, שיש אור גם כשהכול נראה אבוד.
רבי שמעון נתן לנו את האור הזה. הוא הראה לנו שגם כשהעולם בוער, הנשמה שלנו יכולה לזהור. הוא לימד שגם בחושך הכי עמוק יש שם השם, ושיבוא היום שהאש הזאת תחזיר את כולנו הביתה.
השיר הזה הוא תפילה. שהאש של תורת רבי שמעון תמשיך לבעור בלב שלנו, תאיר כל פינה חשוכה, ותלווה אותנו עד שנגיע ממש לגאולה.
קרדיטים:
כתיבה והלחנה: האחים בלומשטיין
הפקה ועיבוד: מנדי פורטנוי
0 תגובות