עיתון "מרכז העניינים", היוצא בכל יום שני, מגיש לקוראיו בגליון סוכות את "סוכות הנבחרים".
לצורך כתיבת הפרויקט, נשלחו כתבי העיתון ישי סופר ומוריה דניאל ללקט מפי שבעה אישים מהציבור החרדי סיפורי סוכה אישיים.
הרב אברהם לייזרזון, הרב ישראל אייכלר, ח"כ מוזס, ח"כ הרב חיים אמסלם, שמואל בן עטר, מאיר רובינשטיין ויוסי דייטש מעלים זכרונות בלתי נשכחים, ומתרגשים.
אקלים של סוכה: חבר-הכנסת מנחם אליעזר מוזס
"גשם בסוכות, לפעמים הוא עניין קצת מביך. מחד, רוצים לשמוח בבואו, מאידך, חוששים להישרדותה של הסוכה השברירית על תכולתה שעלולה להתכלות במגע עם הטיפות הברוכות.
כאשר שימשתי בקודש אצל רבינו האמרי חיים מויז´ניץ זצ"ל, נוהג היה האדמו"ר מייד לאחר תפילת ערבית, לעשות קידוש בסוכה המרכזית, הסמוכה לבית המדרש, במעמד ציבור החסידים. לאחר מכן היה פונה אל ביתו ללמוד בסוכתו הפרטית.
התרפקותו על דפנות הסוכה, כשהיה ניכנס אליה, היתה בדיוק כמובא בשל"ה הקדוש שצדיקים היו מנשקים את ארבעת המינים ודפנות הסוכה. בחום ורגש הוא נאחז בקירות ולאחר מכן היה בוחן את נוי הסוכה, מתעניין אודות ידיו של מי עסקו בכל עיטור ותמונה, משבח ומראה התפעלות.
באחת השנים, כאשר נכנס הרבי לסוכה, לא הביע שום חיבה או התעניינות, לא לסוכה ולא לנויה. חשתי מייד כי משהו חריג קורה, שאלתי אותו ´האם כבוד הרב אינו חש בטוב?´ ידעתי כי במעמד הקידוש הרב נראה במיטבו ולא הבנתי למה דווקא בסוכתו הוא נפול כל כך.
לשאלתי השיב לי: ´אני מרגיש טוב מאוד, אבל משום מה, איני מרגיש את החג! אני רוצה להרגיש את החג בחוש! לנשום את הקדושה בנשמה ממש!´ תוך כדי התלבטותי כיצד לנהוג, יצאתי אל חוץ הסוכה, שם פגשתי את אחד החסידים שכונה "נושא הכסא" (בשל היותו נושא את כסא הרבי) הרב יצחק דוידוביץ זצ"ל.
הרב דוידוביץ´ העיר לי כי סוכת הרבי איננה סוכה, שכן בשל החשש מגשמים, כוסתה הסוכה בגג מיוחד. כעת, הסוכה עדיין מכוסה באותו כיסוי שנישכח שם למעלה, אף אחד לא זכר להסירו ולהחזיר לסוכה את כשרותה.
דאגנו להוריד מיידית את כיסוי מגן הגשם מגג הסוכה. תוך כך רצתי פנימה נסער, ניגשתי אל האדמו"ר וסיפרתי לו את העובדה. זה היה מחזה מדהים, ראיתי בחוש כי נשימתו השתנתה מיידית וחזרה לתיקנה. הוא פשוט הרגיש בחוש שאין זו סוכה! ואכן, משהוסר הכיסוי שב הרבי לעבודתו. הוא אמר ברווחה ובהתרפקות: "הסוכה הקדושה", "די הייליגע סוכה..."
היום, כדי להביא מעין האקלים של אותה סוכה קדושה, וכדי לחזור אליה בעצמי. אני נוהג כל שנה לספר שוב ושוב לילדי ולנכדי את סיפור המעשה. בכך אני מנסה שתישוב מעט מאותה הרוח גם בסוכתנו, ולחוש באויר את אותם רגעים של המחוזות הטהורים והנפלאים.
סדינים לנוי ולזיכרון: הרב ישראל אייכלר
"האור שזרח על פניו של אבא, הקרין על כל היושבים סביב שולחן החג בסוכה המשפחתית שלנו. אמא דאגה מידי מספר דקות למלא את צלחותינו ולוודא שניטעם מכל מעדניה, כשכולנו נהנים מאוירה המיוחדת ולא פחות מקישוטי הסוכה המשובחים.
מידי שנה בשנה היה מעניין לראות כיצד עיטורי הסוכה משתכללים ומקבלים יותר ויותר קוים עדינים ויחודים- אם ממעשי ידי בנות המשפחה שבגרו ואף מאלו שנקנים בדוכני העיר.
רק קישוט אחד תפס את מקומו שנה אחר שנה בסוכתנו. אף לא אחד חשב שעבר עליו הקלח, תמיד הוא היה מקבל טיפוח מיוחד לפני תליתו ולאחריה, וריגש מחדש בכל שנה, בעת תלינו אותו לנוי הסוכה.
היה זה סדין מיטה.
כולם ידעו את ערכו הרב, כי כולם שמעו את סיפור מידי שנה בשנה.
היה זה כשרב אהרון מבעלזא הגיע לארץ ישראל. אבי, היה מבין משמשו הראשונים. באותם ימים נהוג היה כי בחג הסוכות תקושט סוכתו של הרבי בוילונות מיוחדים עם רקמה ואבנים מנצנצות, בדים צחורים, משובחים, שיד אומן עיטרה במקצוענות והם עיטרו את דפנות הסוכה.
כעת, בשנתו הראשונה של הרבי בארץ, לא היה ניתן להשיג את אותם בדים.
הסוכה נבנתה על ידי אבא, תכולתה התמלאה, ורק הדפנות נותרו שוממות. אבא הלך לבית הוריו שבבתי אונגרין בירושלים. הוא סיפר בדאגה לסבתי, כי אין "נוי סוכה" לסוכתו של רב אהרון. לפתע שמעו את אחות של אבא, דודה אסתר רובין קוראת מהחדר השני: ´מצאתי, יש לנו נוי סוכה לסוכת הרב´ה´.
היא שלפה מהארון שני כסויי מיטה חדשים, צחורים, מעוטרים ומשובצים שבקצוות הבד חוטים קלועים, מה שניקרא היום ´פרנזים´, והם הוו גימור מיוחד. כיסוים אלו הגיעו אלינו מאמריקה, ועדיין לא באו לידי שימוש. אבא ואחיו והאחות אסתר, לקחו את הכיסויים ותלו אותם בצורה יפה בסוכתו של הרבי. הרבי שמח כל כך ושנים רבות שימש הסדין הצחור כעיטור המיוחד ביותר של סוכתו.
לאחר מספר שנים, כשנישאו אבי, ולאחר מכן אחיו. הביא לכל אחד מהם האדמו"ר סדין אחד, מאותם זוג סדינים ששמשו במשך שנים כנוי סוכה, כמנת חתונה מהרבי.
כך במשך שנים, היה תלוי הסדין גם כעיטור לסוכת בית אבי. בכל שנה כשהיינו יושבים שם יחד היו כולם נזכרים בקורותיו. כיום, הסדין כבר לא נתלה בסוכת הורי, אך הוא שמור מכל משמר אצל אבי".
יתום של אושפיזין: הרב אברהם יוסף לייזרזון
"הייתי בן פחות משלוש שנים, כשאבי נלקח ממני למושבו תחת כיסא הכבוד במרומים. לאחר הפטירה, גדלתי בביתו של סבי הגאון המקובל- רבי חיים יהודה לייב אוירבך, ראש ישיבת המקובלים שער ´השמים´. עד פטירתו בערב ראש השנה לפני כחמישים וחמש שנה.
לסבא היתה סוכה יחודית ורבים מבני ירושלים היו מגיעים לראותה. זאת מכיוון שלסבא היה בן הרה"ג רבי אליעזר אוירבך שניפטר בצעירותו, אך היה אמן ציור בצורה מופלאה, הסוכה כולה היתה מעוטרת בתמונות מרשימות ביותר של גדולי ישראל גדלי ענק ובטוב טעם.
הסוכה היתה מלאה בעשרות אנשים ומסוכה משפחתית היא הפכה לנחלת הכלל. שתי פריבילגיות היו לי אצל סבא בחג הסוכות. כיתום, הייתי חביב נכדיו של סבא. הוא היה מושיב אותי על כיסא סמוך אליו והיה נותן לי את מלא תשומת הלב בזמן עריכת הסעודה. ולא רק זאת. מכיון ששמי מכיל את שמותיהם של שני אושפיזין- אברהם ויוסף. היה סבא מושיב אותי ביום הראשון וביום השביעי על כסא האושפיזין והיה שר לי ומשמח את ליבי הקטן.
גם ארבעת המינים הייתי אוחז בידיי וצועד עם סבא לבית הכנסת. כולם הביטו על הילד הקטן בהשתוממות, הרי בירושלים של אז, מי חשב בכלל לרכוש לילד צעיר ארבעת המינים?!
מכיון שאיתנו ישב גדול הפוסקים, הרב שלמה זלמן אוירבאך אחיה של אמי, היתה הסוכה הומה בגדולי ישראל שקידשו את המעמד יותר ויותר תוך כך, נהפכתי אני לנסיך היום, שכולם מברכים אותי ומשפיעים עליי שפע של חום ואהבה, למלא את החסר של אבי. אגב, עם השנים, כשכבר הרב אוירבאך לא היה יכול לעמוד בעומס הביקורים, היו הם ממשיכים להגיע לסוכתנו, אך הוא היה פורש ללמוד בסוכתם של בני משפחתו שהתגוררו בשכונת ´רחביה´ ורק מי ש´תפס´ אותו באמצע הדרך יכל לאחל לו ברכת חג ולשאול שאלות הלכתיות.
היום חרוט במוחי את מנהגו כמנהג המקובלים, לפני התקדש זמן שמחת תורה, היה מנשק את דפנות הסוכה בבכי, הייתי מביט בו, ילד קטן ויתום עם עינים גדולות, מתרגש מהמחזה ונוצר אותו בליבי את התרגשותו של סבא, בהיפרדו מהסוכה.
כשנפטר סבא, חזרנו אימי, אחיותי ואני לגור בביתנו. לאחר בר המצווה רכשו לי הדודים, סט ארבע מינים מהודר. אמא הביטה בי בדמעות כשהיא נוטלת את הלולב בידה ואמרה: ´סוף סוף אני זוכה, מאז פטירתו של אביך, שיש לי שוב ארבע מינים מהודרות בבית, ויש מי שיברך עליהם´. היא המשיכה לברך ולבכות. ואני המשכתי לאגור בליבי עוד ועוד רגש וזכרונות מבית אבא ומחג הסוכות".
לישב בסוכה?: ח"כ הרב חיים אמסלם
"חווית הסוכה שלי, היתה כילד קטן בעיירה צרפתית בה כולם מהגרים חדשים מארצות צפון אפריקה אשר נקלעו למדינה בחיפוש אחר קהילה יהודית חמה.
אם הייתם מסתובבים בעיירה בחג הסוכות, כנראה הייתם תוהים: איה הוא החג?
שם, לא ניתן היה למצוא את אותן ארבע דפנות תחת סכך אחד, המהוות בית חד שנתי לכל בית בישראל.
סוכה אחת היתה שם. סוכה של כל יהודי העיירה. במציאות בה לא נראו חצרות או בתי קרקע פרטיים ליהודים- החיים בדוחק, נאלצו כולם להצטופף בסוכה אחת שנבנתה בחצר בית הכנסת.
הלחץ היה נוראי, קהילה שלימה בסוכה אחת? מי שמע על דבר כזה? כך זה היה, אך השמחה היתה גדולה.
במקום הראוי לאכלס בתוכו כארבעים איש, נדחסו כארבע מאות (!) יהודים! וכשיש מקום בלב, יש מקום בסוכה. אך לבני האדם, לא לכסאותיהם.
הנוהג היה לעשות קידוש בסוכה לאחר שביום חג הסוכות, היו כל הגברים של כל משפחה מביאים את הלחם המיוחד למשפחתם. כך שהיה ניתן להבחין כי על השולחן המרכזי עמדו עשרות סוגי לחמים שנאפו באופן עצמאי בבתים. כל משפחה והלחם שאת מתכונתו הביאה מארץ מולדתה.
בצד הסוכה, בה עמד שולחן הכבוד של רבני הקהילה ונכבדיה, היה עומד רב הקהילה ומברך על ישיבה בסוכה. החלק המדהים הוא, שמפאת חוסר המקום, ואי היכולת להכניס כיסאות לסוכה, היו הכל נשארים באויר- בצורת ישיבה.
לאחר ברכת ´המוציא´ היו אוכלים בני הקהילה כזית מהלחם והולכים איש איש לביתו לשאר סעודת החג. ניתן היה להבחין, גם באותם יהודים חסרי ידע בענייני יהדות שגם מהם הורכבה הקהילה, שהיו לוקחים מסוגי הלחמים הרבים צידה לאכול בביתם...
כשהמצווה לא הייתה קלה לקיום, ערכה היה רב, קיומה היה מרגש הרבה יותר. היא היתה זוהרת וכולנו רצינו לקיימה.
אך לא כולנו יכולנו.
רק מבוגרי הקהילה- המחויבים במצווה הורשו להכנס. אנחנו, הילדים- נאלצנו לצפות בהם מבחוץ. אני זוכר את חג הסוכות הראשון שחגגנו בארץ ישראל. סוף-סוף יכולתי גם אני לאסוף קרשים ולדפוק מסמרים! פתאום ישבתי גם אני בתוך סוכה, שמעתי את הברכות ונהניתי מאורה.
עם השנים, לכל משפחה נתנה האפשרות לבנות לעצמה סוכה לחג הסוכות. אך רק אלו שחיו באותם ימים את העובדה כי מצוות ישיבה בסוכה, היא לא דבר קל כל כך להשגה, הרגישו את יקרות המצווה וגודלה".
"הומלסוכה": מאיר רובינשטיין
"הייתי מביט בה מבחוץ ומציץ אל הפנים, אך מעולם לא חשבתי, שאי פעם הסוכה הזאת, תשמש גם אותי...
זה היה בימים שבין יום כיפור לחג הסוכות. לפני שבנה את סוכתו הפרטית, היה הרב נתנאל קרישבסקי איש ירושלים וחסיד תולדות אהרון, מתפנה לחלקת האדמה השוממת שליד בית המדרש של ´תולדות אהרון´ בוחן את השטח באותו מבט, כמידי שנה, מביא אל המקום קרשים, בדים, סכך ושאר כלי בניה ומתחיל במלאכה. יום-יום מגיע למקום, מקים עוד נדבך לסוכה, תולה עוד קישוט ומכניס שולחנות, כיסאות ומיטות.
סוכה גדולה הוא בנה לכל חסרי הישע, וה´הומלסים´ של ירושלים. תחת צילה זכו כל אותם תשושי הנפש לזכות לסעודת חג מפוארת, לברך על המצווה ואף לנום במקום בכל לילה על כשבעים מזרנים שנפרסו במקום.
הסוכה הציבורית שכנה מתחת לבית סבתי. במתחם ´בתי נייטין´, בין בית המדרש של תולדות אהרון לזה של חסידות ברסלב בירושלים. בכל שנה הפליא מחדש לראות, כיצד טרם חושב הרב קרישבסקי על סוכתו האישית הוא משקיע בבנית סוכה לאחרים, דואג להגיש להם סעודה וגם מקום ללון בחג.
בכל אותם פעמים שעברתי שם כילד הייתי מביט בו כיצד הוא עמל על בניית הסוכה. הוא היה מחייך אליי, אומר שלום ודורש לשלומי. בערב החג, שוב הייתי עובר במקום, מציץ פנימה ומביט בעיניים סקרניות באותם חסרי בית ועניים שהגיעו לסעוד במקום.
ביום ההילולה של רבי נחמן מברסלב, השתתפתי גם אני בהילולה מיוחדת שנערכה לכבודו, במהלך שמחת בית השואבה. השמחה היתה גדולה כל כך ואני, ילד כבן 10 נסחפתי לתוכה. מעגל הריקודים לא פסק עד השעות הקטנות של הלילה.
לחזור לביתנו שבשכונת ´סנהדריה המרוחבת´ לא בה בחשבון, המרחק לא היה קצר והשעה החשוכה לא בישרה שמומלץ לחזור הביתה.
פניתי לביתה של סבתא, אך לאחר מספר דפיקות בדלת הבנתי כי גם היא כבר עלתה על יצועה ולא נותר לי כי אם לחזור שוב לרחוב.
פתאום הבחנתי בה, בסוכה הציבורית שבנה הרב קרישבסקי. אור קלוש בקע ממנה והיא הזמינה אותי להכנס חרש אל המקום.
התישבתי על כיסא צדדי, מסביבי נשמעו נשימותיהם של הנמים. הנחתי את ראשי על מרפקי, נישען על גב הכיסא. נמנמתי את השעות המועטות שנותרו עד הפציע הבוקר.
כשהשמש שלחה את קרניה הקלושות עם הזריחה, פקחתי את עיני, קמתי ממרבצי ונשאתי את רגליי בחזרה הביתה.
גם כיום כשאני הולך במקום לפני חג הסוכות, אני מציץ פנימה מביט על הרב קרישבסקי ,הוא עוצר מדפיקותיו, מביט אליי, שולח חיוך ומתעניין לשלומי".
רוקד עם רבי נחמן: הרב שמואל בן-עטר
"הם עמדו סביבי. חמשת אלפים איש. קבוצת ענק שהרכיבה את כל שכבות היהדות, חרדים, דתיים לאומיים, חילונים ומתחזקים. אך כולם גם יחד היו בגדר חוזרים בתשובה.
זה היה בראש השנה, אצל רבי נחמן באומן. לראשונה שימשתי לפני כשמונה שנים כשליח ציבור למניין הספרדי הגדול בעולם. היתה זו בעצם הפעם הראשונה בה המניין התאסף לתפילה בציונו של רבי נחמן.
התחלתי התפילה, קולי מעט רעד מהתרגשות אך לאחר מספר שניות כבר התעשתי וניכנסתי למילים. תוך מספר דקות, כבר יכלתי למצוא את עצמי בתוך קהל מולהב, התפילה קיבלה גוון חם ומשובח, כולנו היינו כאיש אחד. ואז הגענו לקטע בו נאמרות המילים: "וקדשנו במצוותיך" התחלתי לשיר את המילים במנגינה המוכרת והידועה. חמשת אלפים איש, עם לבבות חמים ופתוחים מרבי נחמן הצטרפו אליי בשירה בוקעת שערי שמיים. לפתע החלו גם הרגליים לזוז ופצחנו בריקודים תוך כדיי תפילה. במלים ´ובכן צדיקים´ קיבלתי השארה, שרתי וסלסלתי, במשך 40 דקות השירה לא פסקה.
כך נמשכה תפילת החג במשך שמונה שעות! היתה התעלות גדולה באותו ראש השנה. אני עוד המשכתי לשמש כחזן ציונו של רבי נחמן מברסלב עוד מספר שנים ומאז נישמר המנהג לשיר את התפילה עד היום.
באותה שנה חגגנו את הילולת רבי נחמן בסוכתנו הפרטית. מכל קצוות הארץ הגיעו יהודים לחוג את ההילולה. היה זה במוצאי שבת ביום ג´ של חול המועד. עקב היותו משדר באחת מתחנות הרדיו התורניות, העברתי משדר מיוחד כל אותו ערב לזכותו של רבי נחמן מסוכת ביתי כשההילולה הסתיימה, הלכו הכל לבתיהם, אני נותרתי לישון את שארית הלילה בסוכה.
ואז ראיתי אותו. רבי נחמן בעצמו הגיע אליי בחלום. אחז את שתי ידי והחל לרקוד איתי. הוא שר לי ניגון מיוחד ומרטיט לב. כל נפשי נמסה לשמע הניגון. הוא אחז בי כל העת, צוהל עימי ושמח.
התעוררתי מהחלום מאושר, אך דמעות רבות זלגו על פני, משאירות חותם מבכי השמחה שאפף אותי תוך כדיי ריקוד. ניסתי שוב לשיר את הניגון, אך הוא פרח ממוחי. התישבתי על המיטה מנסה להזכר, אך הוא נעלם ממני, מותיר אותי משתוקק לשמוע אותו שוב.
רבי נחמן לא דיבר בשעת החלום. הוא רק אחז אותי ורקד. אך במוחי ידעתי כי זה הוא.
מספר שנים לאחר מכן, נפוצה הידיעה על חסיד ברסלב שצייר את דיוקנו של רבי נחמן לאחר שהתגלה אליו בחלום. התעניינתי בתמונה המדוברת והיא הגיע ליידי. נדהמתי לזהות את אותם פנים קדושות שחקו מולי באותו חלום מרגש.
עד עכשיו עולים בי געגועים לאותו ניגון שאם מישהו היה שומע אותו, מיד היה מתעורר לתשובה. בדיוק כפי שכבר כתוב ליקוטי מוהר"ן כי אם מישהו היה שומע את אחד מניגוניו של רבי נחמן, מייד היה עושה תשובה.
אני מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לחזור על החלום ההוא שחלמתי בסוכה".
עוד אבינו חי? הרב יוסי דייטש
"אבא נילקח. מלחמת יום הכיפורים פרצה לפתע ואנחנו נותרנו המומים, אבא התגייס לצבא, כמו עוד מאות אבות אחרים. הייתי אז ילד בן חמש. קטן מימדים אך עם רצונות גדולים. רציתי לשמור על אמא, על האחים הקטנים וגם זה שעתיד להצטרף אלינו בעוד מספר ימים.
המועד הקדים לבוא וכבר למחרת יום הכיפורים תינוק קטן וחדש הצטרף למשפחתנו. השמחה הייתה גדולה והחשש לא פחות ממנו.
לא ידענו כיצד להודיע לאבא את דבר הולדת התינוק. האנדרלמוסיה שיבשה מהלכים. פרוץ המלחמה היה פתאומי, האש יקדה והכדורים נורו ולא היה ניתן להשיג את אבא.
מייד לאחר הולדת התינוק הלכנו לגור בבית סבי בשכונת מאה שערים הירושלמית. חג הסוכות ניכנס ועדיין לא ידענו מה קורה עם אבא. בעוד מספר ימים אמורה להיערך הברית ושמועות משמועות שונות הגיעו לסבי, כי אבא נפל חלל במלחמה.
נסינו ליצור איתו קשר שוב ושוב. תמונה חקוקה במוחי, כיצד יושב סבי בסוכתו, לידו יושב האדמו"ר רבי מרדכי מזוויל והם מנסים לעורר פריבילגיות שונות למען יוכלו לשמוע אות חיים מאבי.
לא ידענו אם לערוך את הברית, יתרה מזאת, לא ידעו אם לקרוא לרך הנולד על שם אביו הנפטר. לא צריך להכביר במילים בכדיי לתאר את תחושתה של משפחה שזה עתה התרחבה בשמחה. אך מאידך מקבלת בשורת איוב כי יתכן שהאב נהרג במשפחה. באותה תקופה, בה לא היו טלפונים היו נוהגים להסתמך על שמועות והשמועות לא בוששו מלבוא ואף לקבוע נחרצות, כי אבא נהרג במלחמה.
יום הברית הגיע. האדמו"ר מזוויל אמר להמתין עד השקיע ובמידה ואב התינוק לא יופיע, לערוך את הברית. המתנו.
השמש כבר שקעה, כולם התכנסו בסוכת בית הכנסת, אך בא לא ניראה בפתח. הבטתי על אמא –היא מחתה דמעות. הבטתי סביב וגילתי שכולם בוכים. האדמו"ר היה הסנדק הוא גם שימש למספר רגעים בתפקיד האב וקרא לילד בשם: שלמה. על שם האדמו"ר רבי שלמה מזוויל שהיה ידוע כבעלך מופתים.
עם בכיו של התינוק שנישא, נשא גם הרבי תפילה בקול, ובירך שאבא ישוב אלינו בריא ושלם.
בערב שמחת תורה הוא זה קרה. אבא הופיע לפתע בריא ושלם. הוא אפלו לא ידע על הולדתו של שלמי, אך הגיע לאחר הפצרות רבות ותחנונים להשתחרר בעטיה של הלידה המובטחת עם התנאה כי הוא מתחייב לחזור מיד למחרת שמחת תורה לזירת האש.
הדמעות שעמדו על הלחי לאחר בכי געגועים וחוסר ידיעה נשטפו בשנית, והפעם מדמעות שמחה. סבא ברך ´מחיה המתים´ והיה ניתן לראות בין רגע, כיצד החג שהחל מלווה בצער ויגון בחוסר הידיעה על מצבו של אבא, הסתיים בשמחה עצומה.
בכל שנה עולה בי הסיפור מחדש. היה זה חג הסוכות, בו חוינו את תחיית המתים, מול עינינו ממש".