"החלטתי שעד שאני לא עוזבת את בית הסוהר, אני לא יוצאת לשום מקום, כולל לשעת טיול - אף פעם", היא כותבת. אבל אפילו עם ילדיה, שהיו במשך שנים קורבנות להתעללות הקשה, כותבת מי שנשלחה על ידי ביה"מ לארבע שנות מאסר בפועל. "אמא, דעי שעכשיו יורדות לי דמעות חמות על השולחן", כתבה לה בתה (בארץ)
המתח, העלבון וההשפלה היו מנת חלקי כל שנה מחדש: להיכנס לכיתה רבע שעה לפני הצלצול ולגלות שם זוגות של ילדות יושבות דרוכות ומרוגשות. בקצה הכיתה, מתחת למזגן או בכל מקום אסטרטגי אחר שנבחר בקפידה. ואני? עיני משוטטות במבוכה, מחייכות חיוך מבוייש ומחפשות מקום פנוי...