אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה´ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה´ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם וגו´, וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה´ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: (שמות טו, א-כא)
השירה היא מכוחות ההבעה המופלאים ביותר שבאדם, וע"י השירה אדם מביע את אהבתו העזה השוכנת פנימה. כי יש אהבה ויש אהבה! יש אהבה הממלאת את חדרי הלב, אך היא מסתגרת וחבויה פנימה, דומה כמי שמתביישת לפרוץ החוצה, להכריז בקול ברור וצלול אוהבת אני.
ולעומתה יש אהבה אמיצה! אהבה ברורה חזקה ועוצמתית, אהבה הבוערת בלב פנימה, אך הלב אינו יכול להכיל את האהבה הזו המתפרצת כמו לָבַּה בוערת. והאהבה הזו יוצאת החוצה, ובראש חוצות תקרא חולת אהבה אני!
השירה היא הביטוי לאהבה היוקדת שפרצה החוצה, זו היתה שירתם של ישראל במעמד קריעת ים סוף, שירה שבאה מלב הומה ואוהב.
הבה ניתן למחשבותינו להפליג על כנפי הדמיון... נעמיד לנגד עינינו את בני ישראל בעת ההיא. עם שלם של עבדים בני עבדים, הרגילים לקום בכל בוקר אל העבדות וההשפלה שהיו מנת חלקם שנים רבות מאד. והנה בא שליח הקל, משה. ובקריאתו ועידודו יצאו ללחום את מלחמת החירות, והקב"ה ירד למצרים והכה את פרעה בעשר מכות קשות, עד שכבר לא יכל להחזיק אותם כעבדים, ובאמצע הלילה כשפקדה מכה איומה את מצרים ומתו כל הבכורות, פרעה קם באישון לילה ומאיץ ביהודים לצאת החוצה, משלחם בכבוד ועושר.
עוד לא הספיקו לחוש בטעמה של החירות וכבר הם מוצאים את עצמם בדרך נדודים. והנה רק עברו להם שלשה ימים ולב פרעה מתהפך והוא יוצא ורודף אחרי בני ישראל. כל חייליו ובני עמו מצטרפים אליו. ובני ישראל מסובבים את ראשם לאחור ורואים ענני חול מתרוממים למעלה, שעטות הסוסים לא משאירים מקום לתקווה קלה, המצרים רוצים להחזירם אל העבדות בכל מחיר. והם נצבים עומדים חסרי אונים, לפניהם הים האדום, אחריהם חיל מצרים, ובצידיהם מדבר שממה וחיות מסוכנות. הזעקות והבכיות בקעו עד לב השמים, ולפתע משה נוטה את ידו על המים והים נקרע לשנים, בני ישראל נכנסים פנימה, והמצרים שועטים אחריהם, בני ישראל אינם רואים עדיין את הסוף.
האויב נעלם לפתע
אך לפתע משה נוטה את ידו והמצרים מכוסים מיד בגלי מים אדירים השותפים אותם כפירורי חול וחלקיקי אבנים. בני ישראל מביטים בעינים נדהמות באויב האכזר שנעלם בין רגע אל סופו המר, מוצאים את עצמם בצדו האחר של הים ממששים את החול הזהוב שנדמה להם עתה כזהב ממש, מביטים אל השמים הכחולים ונושמים אויר צח, אויר של חופש ודרור.
איה הפה שיוכל לתאר את ההרגשה, איה הקולמוס שתוכל לשרטט זאת עלי גליון! ובני ישראל בשעה מרוממת זו פוצחים בשירה אדירה מלאת אהבה ותודה, אשירה לה´ כי גאה גאה....
ובאמת שרבנו אלעזר אזכרי זצ"ל בעל "ספר חרדים" כתב בזה דברים נפלאים שראוי לשים לב אליהם. והנני לצטט מדבריו הקדושים בפרק ל"ד הקרוי "שירי קודש" ...
ולפי שכתבנו כי מצות "ואהבת את ה´ אלהיך", היא תכלית כל מדות הטובות מאנשי החסד הנביאים והפרושים וסופן, ואין מדרגה למעלה ממנה ולא אחריה, ומפני זה סמכו ביחד שמע ישראל ה´ אלהינו ה´ אחד ואהבת את ה´ אלהיך, וזרז עליו הכתוב והחשיב אותו במשנה תורה פעמים רבות כמו שאמר לאהבה את ה´ אלהיך, וכן כתב רשב"י (זוהר ח"ג, רסז) "ואהבת", דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא דכל פולחנא עילאה דבעי בר נש למפלח לקב"ה דיפלח ברחימו דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקוב"ה (תרגום: אין לך עבודת ה´ גדולה מאהבת ה´). ואחד מן הענפים היקרים שבהתלהבות החשק ישיר האוהב שיר ידידות לפניו, לכן אשים לפניך קצת שירי אהבה אשר שרנו בשמחה בחברת חברים מקשיבים וכו´ ראה שם את דברים המרטיטים כל לב.
וזו היתה עבודתם של ישראל בעת יציאת מצרים התקשרות עילאית עם הבורא שגרמה להם לשיר.
אמנם הנשים הוסיפו עוד על הגברים, הן הבינו יותר את משמעות הגאולה, הן כאמהות הבינו שלא רק חופש ודרור יש כאן. אלא יש פה תהליך של בנין של עם שלם, העומד לקבל זהות של עם נצח, עם שעוד מעט זמן יעמוד למרגלות הר סיני ויקבל תורה, לכן הן לא הסתפקו רק בשירה, הן לקחו תופים ומחולות ושוררו. האהבה בערה כל כך שהיא לא יכלה להשקיט את רעבונה בשירה בלבד, היא היתה זקוקה לתופים ולמחולות.
וזה כח מופלא הנתון ביד הנשים בלבד, כי האשה בעלת רגש עמוק, יודעת להבחין בדברים דקים ביותר, לתת להם תצורה ולהגדירם היטב, וכשנפשה חשה במעמד מרומם, הוא נקבע פנימה בליבה היטב, והיא יודעת להעביר את התחושה הזו לילדיה. זו הסיבה שיהדות עוברת דווקא דרך האם, כי זה עיקר העיקרים שכל שאר הדברים תלויים בו.