בכל הסכם, כאשר שני צדדים מחליטים לסיים עימות לטובת פיסת נייר, מתרחש בדרך כלל גם תהליך נפשי.
התהליך הזה כולל את ההבנה היסודית כי החתימה כוללת גם רכיב פחות נעים - התפשרות. בעולם מתוקן, כאשר שני עורכי הדין עושים את עבודתם נאמנה, הצדדים יחושו תחושת החמצה לצד שמחת ניצחון קלה - משום שלמרות הפשרות - חלק מן הדרישות, בכל זאת כן התקבלו.
כשם שהוויתור וההתפשרות הם רכיב קריטי בכל הסכם, לא פחות מכך חשוב שכל צד יקבל מעט ממה שדרש.
אבל יש עוד סוג של הסכם. ישנו הסכם שרק אחד מן הצדדים מכתיב את התנאים, כאשר הצד השני יושב מושפל ומקבל בלית ברירה את דרישותיו של הצד השני, מופרכות ככל שיהיו.
על הסכם כזה חתמו הנאצים ימ"ש בשני מועדים ובשני מקומות שונים, עקב דרישתו של המנהיג הסובייטי יוסיף סטלין לקיים טקס מרכזי בשטח שבשליטת ברית המועצות.
החתימה הראשונה התרחשה ב-7 במאי 1945, בשעה 02:41 לפנות בוקר, במטה העליון של כוחות הברית בראשות הגנרל דווייט אייזנהאואר, אשר שכן בעיר ריימס שבצרפת.
החתימה השנייה והסופית התקיימה לבקשת הרוסים ב-8 במאי 1945, בשעה 23:01 בלילה לפי שעון מרכז אירופה, במטה הצבא הסובייטי שברובע קרלסהורסט בעיר ברלין שבגרמניה.
לאור הגדרות אלה יש לסקור את הסכם הפסקת האש שמציע הנשיא טראמפ מול איראן. במילים אחרות, הבה נבדוק אם "עורכי דינו" - אנשי החושך והצללים וויטקוף וקושנר - אכן עשו את עבודתם נאמנה.
ראשית כל, יש לצאת מנקודת הנחה שאיראן לא תקיים מילה מן הכתוב בהסכם - רק בגלל שהוא כתוב. עם מדינת ג'יהאד כמו הרפובליקה האיסלאמית, הדרך היחידה שזו אכן תקיים דבר שהיא מתחייבת עליו, תנבע בהכרח מחשש להפסיד דבר מה - ולא משום שהיא התחייבה לקיים אותו. המילה של איראן שווה את מחיר הנייר שהיא כתובה עליו, וגם זה בקושי.
כעת יש לסקור את ההסכם על כל סעיפיו, בכדי להבין מה טראמפ מקבל בהסכם המדובר.
לפני שפרצה המלחמה, היו מצרי הורמוז פתוחים למעבר חופשי של ספינות מכל העולם, כולל כלי שיט צבאיים. מכיוון שטראמפ הוא זה שפתח במלחמה, לא נוכל לראות את פתיחת המצרים כ"הישג" מבחינתו.
להיפך: איראן הבינה כעת כי מצרי הורמוז הם הקלף החזק ביותר שהיא מחזיקה בו - הרי זה מה שגרם לנשיא ארה"ב להתקפל ולסיים את המלחמה.
איראן הוכיחה למערב כי היא מסוגלת להחזיק אותו בגרונו. פתיחת המצרים בהסכמת טהרן תהיה הגושפנקה הסופית לכך שאיראן שולטת דה-פקטו במצרים, גם אם לא תדרוש דולר בודד בעתיד עבור מעבר ספינות בעתיד. אפשר כבר כעת לסמן ניצחון ראשון לאיראן.
גם סיום המלחמה אינו יכול להיחשב כהישג אמריקני, מאותה סיבה בדיוק: אם ארה"ב היא זו שפתחה את המלחמה, אי אפשר להחשיב את סיומה כהישג כלשהו. גם פה, המרוויחה היחידית היא איראן, זו שנמליה הופצצו בזה אחר זה, זו שחיל הים שלה שקוע במימי המפרץ.
הסיבה הראשונית לכך שארצות הברית פתחה בעימות מזוין מול איראן היה בעיקר גרעיני: האורניום המועשר מאוד בו איראן מחזיקה, והיכולת שלה להעשיר גרעין בעתיד.
בנושא זה כבר התקיימו לא מעט שיחות בעבר בין ארה"ב לאיראן, שיחות שהיו מיועדות לכישלון מיומן הראשון משום שאיראן לא הרגישה מאוימת מספיק בכדי שתוותר על "זכות ההעשרה". וכי למה שתוותר? בגלל שמר טראמפ ביקש? כאן, הבינו ישראל וארה"ב כי אין ברירה אלא לצאת למבצע הצבאי הראשון אותו כינתה ישראל "עם כלביא", במהלכו השמידו הצבאות חלק מיכולותיה הגרעיניות של טהרן.
מבצע שאגת הארי נועד לפגוע ביכולות הבליסטיות של הרפובליקה האיסלאמית, לצד יצירת איום אמין כלפי איראן בנושא הגרעין, אם זו לא תתקפל לדרישות ארה"ב וישראל.
למדנו אם כן שאיראן אינה מתקפלת בנושא הגרעין - אלא אם היא מאוימת באופן מוחשי.
מתוך הנחת היסוד הזו יש לבחון את ההסכם החדש: ארה"ב ואיראן ידונו במשך 60 יום בנושא האורניום המועשר וזכות ההעשרה על אדמת איראן.
בכתבת הניו יורק טיימס ביום שישי נכתב בצדק רב כי העובדה שאיראן מסכימה לשבת לשיחות משא ומתן על הגרעין אינה תוצאה של המלחמה.
בטיוטה הנוכחית, איראן אינה מתחייבת לשום תוצאה בסוף התהליך - לא על הגרעין המועשר, ולא על עצם ההעשרה. איראן יכולה אפוא למשוך את 60 הימים ברוגע ובביטחון. לפי חלק מהדיווחים, ארה"ב תסיג את כוחותיה עוד בטרם יעברו שישים הימים. גם אם יותיר טראמפ את כוחותיו במפרץ, ארה"ב הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי היא אינה ששה אלי קרב, וכי האיום הצבאי הנוכח במקום אינו מעלה או מוריד. כל אדם בר דעת - ובטח האיראני הממוצע, מבין שאם ארה"ב לא פעלה כעת צבאית, שעה שאיראן נמצאת בנקודת השפל הגדולה ביותר מבחינה כלכלית בהיסטוריה של הרפובליקה האיסלאמית, היא לא תפעל אחרי חודשיים.
בכל זה היה די כדי להגדיר את ההסכם עם איראן כגרוע מאוד, משום שהוא אינו מעגן שום יתרון למערב בעקבות המלחמה. יצאנו כשם שנכנסנו.
אבל זה לא הכל: מסתבר שלא רק שהאיראנים לא הפסידו מהמלחמה - הם גם הרוויחו בענק.
לפי דיווחים, ארה"ב מתכוונת לשחרר כשנים-עשר מיליארדי דולרים בנכסים איראנים מוקפאים כבר לאחר חתימת ההסכם. האיראנים אגב - דורשים יותר.
יש לציין כי אותם נכסים לא הוקפאו במהלך או בעקבות המלחמה, אלא היו חלק ממנגנון הסנקציות האמריקניות על איראן הרבה לפני המלחמה, בין היתר בעקבות מנגנון הסנאפ-בק.
כבר בחתימת ההסכם, שעה שהיא כאמור אינה מתחייבת לדבר בנוגע לגרעין, טהרן תשים את ידיה על מיליארדי דולרים שיספקו חמצן לכלכלה האיראנית הקורסת ולמערך הטילים הענק שעוד נותר.
פרט נוסף ומזעזע לא פחות שאושר על ידי גורמים אמריקנים בכירים באופן גורף, מעלה כי איראן הולכת לקבל פטור מסנקציות למשך 60 ימים, במהלכם תוכל למכור נפט ללא הגבלה. אכן בלתי נתפס.
ביום שישי דווח כי איראן הולכת לקבל פיצויים של 300 מיליארדי דולרים על המלחמה, שיכונו בתואר המכובס של "קרן שיקום" בינלאומי עבור הרפובליקה האיסלאמית של איראן.
לסיכום:
1. בעיית הגרעין הכפולה - המלאי הקיים וההעשרה - לא נפתרו וגם לא ייפתרו.
2. מצרי הורמוז הפכו לקלף מיקוח איראני אפקטיבי ומוכח, וכל זה "בזכות" דונלד טראמפ. איראן טוענת שתאפשר מעבר במצרים - נותר להאמין לה שזה יקרה.
3. איראן הולכת לקבל גישה לעשרות מיליארדים כבר ב-60 הימים הקרובים בזכות הנפט, ועוד מיליארדים רבים (בין 12-24) מתנת הדוד סם.
לסיכום: אם טראמפ יחתום - בדגש על "אם", איראן יוצאת מהמלחמה הזו חזקה מתמיד, בגלל אדם אחד: דונלד טראמפ שמכר את כל מה שהוא מאמין בו לטובת שקט תעשייתי,
עד הסיבוב הבא.
0 תגובות