בישיבת "אור התורה", השם מרדכי לא היה סתם שם. כשהיו אומרים "מרדכי אמר", הדיונים בשיעור היו נעצרים. הוא היה עילוי במובן המזוקק של המילה: בחור שספריו לא משו מידיו, שמוחו הקדחתני לא נח לרגע ממלחמתה של תורה. פניו היו חיוורות מרוב לילות ללא שינה, אך עיניו הבוערות העידו על האש הפנימית שאכלה בו. הוא לא רק למד תורה – הוא חי אותה, נשם אותה וחלם אותה.
בחדר המלכות: חברותא עם ראש הישיבה
הפסגה הגיעה בוועד שלישי. הגאון רבי ישראל זלמן, ראש הישיבה ששמו הלך לפניו כחד בדרא, חיפש בחור שיוכל לעמוד בקצב שלו. הוא בחר במרדכי.
מדי יום, בין השעות שתיים לארבע בצהריים - זמן שבו רוב הישיבה נמה - היו השניים מתבודדים בחדרו הקטן של ראש הישיבה. רבי ישראל זלמן היה מניח יד על כתפו של מרדכי, ויחד הם היו צוללים אל מעמקי הסוגיה, בונים ומפרקים קושיות לקראת ה"שיעור כללי". ראש הישיבה היה מנגן את הלימוד בנעימה המיוחדת שלו, מין ניגון של כמיהה ודבקות, ומרדכי היה שותה את דבריו בצמא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מלבד הכנת ה"שיעור כללי", מרדכי בחריפותו היה ה"חוזר" עבור הבחורים הצעירים שהתקשו להבין את השיעור כללי לעומקו. מרדכי גם היה כותב את השיעור כללי, ואחרי ההגהות של ראש הישיבה - השיעור המודפס היה מונח על הבימה עבור כלל הבחורים.
המרוץ אל הקצה
אבל בתוך ההצלחה, הסתתרה סכנה. מרדכי, מתוך רצון לכבוש עוד ועוד פסגות, העמיס על עצמו עול שהיה גדול מכפי מידותיו של בחור צעיר. הוא הוסיף לעצמו "סדרים" בנץ החמה וחברותות לתוך הלילה, כשהוא מוותר על אוכל ושינה.
לפני החברותא עם ראש הישיבה, היה מרדכי מוסר שיעור "דף יומי" להשלמת המסכת באוצר הספרים, החדר הלא-גדול ועמוס הספרים היה מלא בבחורים שביקשו לשמוע את השיעור. כאשר לאחר חצות ליל היה מרדכי מוסר חבורה עמוקה ב"קדשים".
"מרדכל'ה," הזהיר אותו משגיח הישיבה בשיחה אישית, "התורה נמשלה למים, אבל גם מים צריך לשתות במידה". מרדכי חייך בענווה והמשיך בשלו. הוא לא הרגיש את העייפות, עד שהיא הפסיקה להיות גופנית והפכה לנפשית.
רגע השבירה
זה קרה בבוקרו של יום שלישי רגיל. מרדכי ישב במקומו הקבוע במזרח בית המדרש. הוא פתח את הגמרא במסכת יבמות, אך פתאום הרגיש זרות גמורה. המילים שנראו לו אתמול כמרגליות, נראו פתאום כסימנים שחורים וחסרי משמעות. "הטעם" נעלם.
הוא חשב שאולי זה העייפות מיום האתמול, הרי בלילה הוא ישן רק ארבע שעות, אך ללא הועיל. הוא מצא את עצמו ישן רוב שעות היממה, ובשעות בהן לא היה מכורבל בשמיכה - העביר בחצר הפנימייה על ספה שראתה ימים יפים יותר - ובהה בציפורים העפות.
לאט לאט, השמועה הכתה גלים בישיבה: "מרדכי נעדר מההיכל". ניסיונות של החברים והרבנים להוציא אותו מהבור שנפל בו - עלו בתוהו. מרדכי איבד את החשק והטעם ללמוד, קול הלימוד עורר בו אנטגוניזם למעמסה והקושי שנפל בו, והוא ביקש להתרחק.
באחד הערבים, ראש הישיבה רבי ישראל זלמן קרא למרדכי לחדרו. "אני מנסה להבין", פתח ראש הישיבה. "מה היעד שלך? אתה רוצה לפרוק עול תורה ומצוות?" שאל ראש הישיבה ישירות את מרדכי, אך הוא הגיב באנחה. "זה לא פריקת עול" ענה מרדכי, "אני פשוט לא מסוגל ללמוד יותר, הנפש שלי מקיאה את זה". כבר למחרת עזב מרדכי את הישיבה וחזר לבית הוריו.
השנים האפורות
הוריו של מרדכי היו שבורים. הנחת היהודית שהציפה אותם הפכה למרירות. הם ניסו הכל: שלחו אותו לישיבות קטנות ואינטימיות, הפגישו אותו עם גדולי המחנכים, אך מרדכי היה כבוי. "הנשמה שלי שבעה," היה אומר בטון מונוטוני, "אין לי יותר מקום".
לבסוף, בצעד של ייאוש, פנתה אמו לאחיה, איש עסקים מצליח בלונדון. "קח אותו אליך," התחננה בבכי, "שרק לא ילך לאיבוד ברחובות".
האימפריה והריקנות
חלפו 16 שנים. מרדכי הפך למייקל. הכישרונות האדירים ששימשו אותו להבנת תוספות, שימשו אותו כעת לניתוח שווקים גלובליים. הוא הפך לאיש עסקים ממולח, עשיר ומוערך, אך מתחת לחליפות היוקרתיות הסתתר חלל עמוק.
הוא שמר מצוות, קבע עתים לתורה "כדי לצאת ידי חובה", אבל הניגון המתוק - אותו ניגון מהחדר של רבי ישראל זלמן - כבה מזמן. מדי פעם עלו בו זיכרונות מהרגעים ההם בחדרו של ראש הישיבה, אבל הטעם המר מהימים הקשים שבהם איבד את הטעם והחשק ללמוד נעלם כלא היה - כיבה כל געגוע.
"אני הלום שטייגען" היה נוהג לומר על עצמו כשנושא הלימוד עם הילדים היה עולה. עם כל אהבתו ורצונו ללמוד עם ילדיו ב"אבות ובנים", הטריגר היה קשה מנשוא. כתב רש"י וקול הלימוד הציף בו כל פעם מחדש את הצניחה ההיא.
המפגש בשדה התעופה
יום אחד, כשהיה בדרכו לביקור עסקי בארץ, עקב עיכוב בטיסה, מצא מייקל את עצמו בשעת לילה מאוחרת בטרמינל צדדי ושקט. הוא נכנס לחדר המתנה קטן וריק כדי לתפוס תנומה קלה.
והנה בחלום, הוא חזר לימים ההם בישיבה. הוא הריח את ריח הספרים הישנים וראה את רבי ישראל זלמן רוכן מעליו. ראש הישיבה לא אמר לו מוסר, הוא פשוט שר. "אמר אביי... אמר רבא..." במנגינה המתוקה, המרטיטה, שרק הוא ידע לשיר.
מייקל התעורר בבהלה, דמעה חמה זולגת על לחיו. הוא פתח את עיניו וקפא על מקומו. בפינת החדר, על ספסל עץ פשוט, ישב יהודי קשיש, גבו כפוף מעט וגמרא קטנה בידיו. היהודי למד בלחש, ומהגרון שלו בקע אותו ניגון בדיוק - הניגון מהחלום.
מייקל שפשף את עיניו בתדהמה, האיש הזה היה מוכר לו, הניגון המתוק היה מוכר לו. זה היה מורו ורבו האהוב רבי ישראל זלמן עצמו, שהיה בדרכו חזרה מכינוס תורני בחו"ל. חרש חרש, כשדמעות של געגוע שוטפות את פניו, התקרב מייקל למקום מושבו של ראש הישיבה.
כשראש הישיבה הרים את עיניו וראה את תלמידו, הוא לא התאמץ לזהות את האיש שפגש בו בהפתעה בשדה התעופה, הוא רק חייך ואמר ברוך: "מרדכל'ה, הניגון הזה מעולם לא הפסיק, הוא רק חיכה שתקשיב לו שוב".
אחרית דבר
ליל שבועות. בהיכל ישיבת "אור התורה" געש ורעש מקול הלימוד. בפינה צדדית, ישב יהודי בחליפת עסקים יוקרתית, אך עיניו דמעו מאושר. היה זה מרדכי. לפניו גמרא פתוחה, ולידו מגש קטן עם עוגת גבינה וכוס תה, כמנהג המקום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא לא חיפש "הספקים" או "חברותות" לחוצות. הוא פשוט ישב וניגן לעצמו את המילים הקדושות באותו ניגון מתוק שקיבל מרבו. הטעם חזר. אחרי 16 שנים של מרחק, מרדכי חזר הביתה. הוא מצא את הטעם. התורה שוב הייתה שלו.
"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעׇנְיִי". שנזכה.
0 תגובות