מה עם הילד?

עונת הרישום לישיבה: איפה נמצא הילד ברשימת השיקולים?

קודם כל, אחותו. היא בת שמונה עשרה, ובעוד שנתיים ניגשים לשידוכים, וכולנו יודעים איך זה עובד. שואלים איפה לומד האח. וכשעונים את השם של המוסד השני, הזה שנותן מקצוע, יש שתיקה קטנה בטלפון. שתיקה קטנה בטלפון שווה שנתיים של חיפושים (חרדים)

חפ
מקודם |
חיים פיליפ, מפעילי תנועת 'אחוות תורה'  (צילום: באדיבות המצלם)

מאת: חיים פיליפ, מפעילי תנועת 'אחוות תורה' 

אחת עשרה בלילה, שולחן המטבח. צריך להחליט לאן הילד ממשיך בשנה הבאה.

נתחיל דווקא במה שחשוב. יש לנו ילד אחד ספציפי, עם שם, עם אופי. אנחנו מכירים אותו טוב יותר מכל אחד. אנחנו יודעים שהוא לא מסוגל לשבת שתים עשרה שעות, גם אם ירצה מאוד, ושהוא בכל זאת ילד טוב. אנחנו יודעים איפה הוא נדלק ואיפה הוא נכבה. אנחנו יודעים באיזו חברה הוא יפרח ובאיזו יימחק. אנחנו יודעים שקצת אנגלית לא תזיק לו, ושיהיה טוב אם בעוד שנים יידע להתפרנס בכבוד. אנחנו יודעים גם, ואת זה אומרים בלחש, שבמקום הלא נכון הוא עלול פשוט להישבר.

יופי. את כל זה רשמנו. עכשיו נזיז את זה הצידה, כי מגיעים השיקולים האמיתיים.

קודם כל, אחותו. היא בת שמונה עשרה, ובעוד שנתיים ניגשים לשידוכים, וכולנו יודעים איך זה עובד. שואלים איפה לומד האח. וכשעונים את השם של המוסד השני, הזה שנותן מקצוע, יש שתיקה קטנה בטלפון. שתיקה קטנה בטלפון שווה שנתיים של חיפושים.

אחר כך, בית הכנסת. יש שם אנשים שאם ישמעו, יעקמו את האף. לא יגידו כלום, חלילה, רק יעקמו. ואולי במכירת מקומות לימים נוראים נהיה קצת יותר רחוק מהמזרח. ואולי כשיחפשו מישהו לוועד, יחפשו מישהו אחר. אלה דברים שלא כתובים בשום מקום, וכולם יודעים אותם.

ויש את סבתא. סבתא לא תגיד מילה. סבתא רק תשאל, בקול רך, "ומה, שם לא לומדים כל היום?" ואז תשתוק. ואת השתיקה הזאת נשמע בראש עוד חודשיים.

ויש את המדד ההוא שאף אחד לא מודה בקיומו, איזה סוג של אנשים אנחנו. יש לזה משקל. מרגישים את זה בשמחות, בשיחות, בטון שבו פונים אליך.

עכשיו נשווה. בכף אחת: הילד יגדל במקום שמתאים לו, יצליח, יאהב את מה שהוא לומד, יידע להתפרנס, יישאר שלם עם עצמו. בכף השנייה: השידוכים של אחותו, זווית האף בבית הכנסת, השתיקה של סבתא, ומקומנו בטבלה. ולא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת מה מכריע בשעה אחת עשרה בלילה. מפני שהילד יסתדר, כך אומרים לעצמנו. הוא חזק, הוא ילד טוב, בסוף הוא יתרגל.

וכך אנחנו שולחים אותו למקום שאנחנו יודעים, ממש יודעים, שלא מתאים לו. ובעוד שנתיים, כשהוא כבר לא מדבר איתנו בארוחת ערב, נשב ונשאל בכנות גמורה מה קרה לילד הזה. ואפילו לא נשקר. באמת לא נזכור.

בעולם העתיק, מספרים, נהגו לפעמים לקחת ילד אחד ולתת אותו, כדי שיהיה טוב למשפחה. שירד גשם, שתצליח התבואה, שהאלילים יהיו מרוצים. זו לא הייתה אכזריות בעיניהם. זו הייתה אחריות. אדם שקל את טובת האחד מול טובת הרבים והכריע לטובת הרבים, וכולם הנהנו. התורה אסרה את זה באיסור חמור מכל, ולא רק את המעשה. גם את החשבון עצמו, החשבון שבו ילד אחד הוא מחיר סביר עבור שלום הבית הגדול.

אנחנו כמובן לא שם, חלילה וחס. אנחנו רק ממלאים טופס. אבל שווה לעצור לרגע אחד ליד השולחן, לפני החתימה, ולשאול את השאלה הפשוטה: על מי בעצם אנחנו חושבים עכשיו.

ואם התשובה היא על מה שיגידו, על מה שישאלו, על מי שיעקם את האף, אז אולי כדאי לקרוא שוב את שמו של הילד שבראש הטופס. הוא הרי היחיד שהולך לחיות שם.

תוכן שאסור לפספס:

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

אולי גם יעניין אותך:

עוד בעולם הישיבות: