בשיתוף אחוות תורה ומכון עיון
תקיפתו של הרב אליהו מאיר פייבלזון בקריית ספר לא הייתה רק אירוע אלים ומטלטל; היא חשפה בעיה עמוקה בהרבה בחיים הציבוריים שלנו. כאשר דמות תורנית מותקפת ברחובה של עיר, כאשר נשמעות קריאות “כופר” ו“רוצח”, וכאשר הגינוי הציבורי מתמהמה - קשה לפטור זאת כמעשה שולי בלבד.
בימי תשעת הימים, שבהם אנו חוזרים אל דברי חז"ל על שנאת חינם שהחריבה את בית המקדש, קל לומר שהתיקון הוא פשוט “אהבת חינם”. אבל השאלה מורכבת יותר. שנאת חינם אינה בהכרח שנאה שאין לה שום סיבה; בדרך כלל בני אדם דווקא יודעים להסביר היטב מדוע הם כועסים, פגועים או מאוימים. השנאה נעשית “חינם” כאשר מחלוקת אמיתית הופכת את בר הפלוגתא לאויב, ואת האח לזר שאין לו מקום בבית המשותף.
בית המדרש מלמד דגם אחר. אב ובנו, רב ותלמידו, יכולים להיעשות “אויבים” בשעת הלימוד, להיאבק על האמת בעוצמה, להקשות, לסתור ולדחות — אך אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים. המחלוקת אינה מתבטלת; היא מתנהלת בתוך ברית, בתוך בית משותף, מתוך הכרה שגם מי שטועה בעיניי אינו חדל להיות שותף.
התיקון לשנאת חינם אינו ביטול מחלוקת, וגם לא דרישה רדודה להיות נחמדים תמיד. התיקון הוא חידוש הברית: ללמוד להיאבק בעוז על האמת בלי למחוק את האדם שמנגד, בלי להפוך מחלוקת לכפירה ובלי לתת לאלימות ולהסתה מקום בתוך חברה של תורה.
לקריאת המאמר המלא באתר צריך עיון:
0 תגובות