הם דיברו בקול רועש בהרבה מהמקובל בפגישות שידוכים, ואני מצאתי את עצמי מטה אוזן כמעט בעל כורחי. מסתבר שהבחור נהג לצאת לחו"ל פעמיים בשנה עם המשפחה, "אבל רק עד החוק, כמובן".
לבחורה שמולו לקח שנייה להבין על מה מדובר. "אז אתה כבר נחשב עריק?", היא שאלה כשהאסימון נפל. "כל השיעור שלי עבריינים על פי חוק", הוא הגיב בחשיבות מוגזמת. "ממש ישיבה של פושעים", היא צחקה.
משהו מרדני בתוכי התעצבן על הצחוק התמים הזה, שהתגלגל בלובי השקט. קל לך לצחוק כשהבדיחה היא עלינו, הבחורים, חשבתי. בתוך תוכי החלטתי שלו זה היה אני שיושב בכורסא מולה הייתי אומר לה את זה במפורש.
יכולתי ממש לראות בעיני רוחי את הנאום המרגש שאשא. "אנחנו תקועים במעגל הסנקציות האינסופי הזה, אף בחור לא ייצא לחו"ל לפני שהשיער שלנו יהיה אפור, ובזמן הזה חברי הכנסת שלנו מעבירים חוקים קיקיוניים שלא יחזיקו מים", אמר האני הבדיוני, מפוצץ כריזמה וחסר טקט. "שום דבר מכל זה הוא לא נושא לבדיחה".
המוח שלי שם סטופ כשעברתי לדמיין את התגובה המתנצלת שלה ('וואו אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אתה רוצה לסגור?'). ידעתי שאני לא אגיד בחיים דבר כזה כשמולי בחורה שרואה בי חתן פוטנציאלי, ומאחוריי הורים לחוצים מאד שרוצים לראות אותי "מתקדם לשלב הבא" בחיים.
במקום להאזין לשיחות של אחרים, בחרתי להתמקד במה שאני הולך לדבר עליו עם איילת. ניסיתי לשחזר את הפגישה הראשונה שלנו, וציינתי לעצמי שהיו בה לא מעט עליות ומורדות.
מבצע "לשבור את הקרח", למשל, לקח זמן רב מהמקובל. במהלכו שנינו התפתלנו עם שאלות חסרות מוצא ('מצאת בקלות את במלון?') ותשובות חסרות מעוף ('האמת שכן. כן').
כצופה מהצד, השלב הזה תמיד משעשע אותי בלוגיקה המוזרה שלו. שני הצדדים להוטים לעבור לנושאים מעניינים, כיפים, כאלה שיגרמו להם להיפתח ולהבין איפה הם ממוקמים זה מול זה - אבל אין להם את האפשרות לדלג על מנת הפתיחה החמוצה במקצת, אותה קבעה האנושות מימי קדם.
המשך הפגישה היה זורם יותר, אך עדיין נרשמו רגעים מביכים. לתסבוכת אחת לא רצויה נכנסתי כשהיא שאלה אותי על הישיבה של אחי, ממנה הוא נזרק לאחרונה. הסיפור, כטבעם של סיפורים כאלה, היה טרי מדי, מלא בזעם וכאב.
בעוד אני מתלבט כיצד להציג את התשובה הטעונה, נזכרתי בדבריו של אחד מחבריי הטובים שהתחתן זה מכבר: "כלל גדול בשידוכים: בפגישה הראשונה לא נכנסים לעולם לנושאים לא נעימים שיגרמו לשניכם אי נוחות". זכרתי גם שהתחברתי מאד לרעיון הכללי של להתחיל ברגל ימין, ולכן אמרתי בפשטות את שמה של הישיבה ממנה אחי נזרק.
עונשו של החטא הגיע מייד בצורת הפרצוף המפקפק שעשתה בתגובה. ידעתי שפישלתי, שהיא שמעה על זה איך שהוא.
נראה היה שהשידוך הגיע לרחוב ללא מוצא, אך האינסטינקט ההישרדותי של נפגש סדרתי הציל אותי שוב. בחרתי לספר לה הכל על החבר החכם והכלל הגדול. "ממש לא בא לי להיכנס לזה", אמרתי בכנות, וצפיתי בהקלה בתווי פניה מתרככים.
"יכולת לומר את זה לפני", היא אמרה, אך החיוך שעל פניה הקטין את עוצמת הנזיפה. "חברים מעניינים יש לך", הוסיפה. ידעתי שלעת עתה קיבלתי חנינה.
• • •
שחזור קורות אותה פגישה במוחי נקטע לפתע, כשבחורה לבושה חגיגית נכנסה ללובי ובלשה במבטה סביב. מהמרחק הזה התקשיתי להעריך האם מדובר באיילת, אך ליתר ביטחון היטבתי את מחלצותיי.
כשהעפתי מבט אגבי על הרצפה חשכו לפתע עיניי: נעליים ספורטיביות ויום-חוליות למדי הציצו אליי בלעג מלמטה.
נזכרתי איך התלבשתי בזריזות באמבטיה בעוד אבי מתאונן באוזניי: "למה אתה תמיד חייב לאחר לפגישות?". בתוך כל הלחץ של הרגע האחרון אליו אני תמיד מכניס את עצמי, שכחתי כנראה את הפרט הקטן הזה.
קיללתי את עצמי בלי קול על טיפשותי, וכבר התחלתי להריץ במוחי סימולציה כיצד אני מסתיר את הזוועה (משאיר את הרגליים כל הפגישה מתחת לשולחן, ובסוף הפגישה אומר לה באדיבות: אחרייך). ואז הבחנתי בבחור אחר שנכנס ללובי, ומיהר לכיוונה של הבחורה החגיגית.
מהחיוכים שהם פיזרו זה לזו נראה היה שזו לא פגישה ראשונה. בקבוק שמפניה מפואר שנישא לכיוונם על ידי מלצר מעונב אימת את תחושותיי: פגישת סגירה.
חייכתי בלי שליטה כשראיתי את האושר האמיתי על פניהם, כשהבחור הצליח לפתוח בעצמו את השמפניה כבר בניסיון הראשון: שני אנשים שמצאו סוף סוף זו את זו, שנים אחרי שבת קול הכריזה מה שהכריזה.
שוב מצאתי את עצמי גולש בדמיון אל פגישת הסגירה שלי; בלי שמפניה, החלטתי. נעשה את זה פשוט ואמיתי. בכותל אולי. או בים, להבדיל.
המחשבה הזו החזירה אותי למטרה לשמה התכנסתי במלון הזה הערב: אני אבין בדיוק איפה אנחנו עומדים. בפעם הראשונה דיברנו כללי מדי, על משפחה ועבודה. הפעם נדבר על כל מה שאי אפשר לדבר בהתחלה, נגשש קצת מתחת לפני השטח.
הרגשתי שיש כמה דברים עליהם אני חייב להתוודות. כמו בחורי ישיבות רבים, לא העברתי את זמני אך ורק בין כותלי בית המדרש; החיים שבחוץ קרצו לי ומשכו אותי אליהם. כמה פעמים יצאתי לראות משחק, לפעמים גם במגרש. במקרה אחר, חבר גרר אותי להופעה של זמר "דתי בגדול" עם קהל מגוון. בעידן הקורונה, כשעם ישראל הסתגר בבתים וטיפס על הקירות, הייתי צופה בסדרות במשך שעות.
כל המעשים הללו שלא הייתי גאה בהם לא הגדירו אותי, כמובן, אך רציתי להיות פתוח ככל האפשר בנושא. תכננתי לומר לאיילת: אני בן אדם, ויש עוד דברים אליהם אני נמשך חוץ מדברים שבקדושה. אני אבין לגמרי אם זה לא מתאים לך, רק תגידי.
רציתי גם לשמוע על כל מה שהיא אוהבת לעשות ביומיום, מה שעושה אותה שמחה, ולחילופין מה שמפחיד אותה יותר מכל. אחרי עשרות פגישות שטוחות וגנריות אותן עברתי בשנים האחרונות, הרגשתי שאני חייב פריצת דרך, אלמנט רגשי נוסף שייתן לי להבין ש"זה זה".
כל מי שסביבי תמיד האשים אותי בציפיות גבוהות מדי. "למה בדיוק אתה מחכה?", שאל אותי מכר בבית הכנסת. "אני מחכה לסימן משמיים, לאיזה ברק שיאיר את השמיים כשאלווה אותה הביתה ויגיד לי: זו האחת", הגבתי. הוא חשב שאני צוחק, וטפח על שכמי. "תזמין אותי לחתונה", סיכם.
אז נכון, לא חיכיתי לברק. אבל כן קיוויתי, התפללתי, ייחלתי לניצוץ, לרגע מיוחד בפגישה שבו אבין שאני רוצה להקים את ביתי עם האישה הזו בדיוק.
• • •
כל המחשבות, נושאי השיחה, הווידויים, פרחו מראשי ברגע בו דמותה התייצבה למולי בחיוך. "שנתחיל?", שאלתי.
0 תגובות