פגשתי פעם יהודי ואמר לי כך: אני לא משקיע יותר בחופשות. אני נוסע, משלם כסף, משקיע זמן, ובסוף אני רק מתחרט על הזמן ועל הכסף. כל טיול זה קורה בדיוק באותו הדבר.
בסוף יש לי רק עצבים. הילדים משתוללים, אין משמעת, פתאום אני רואה את הילדים איך הם לא יודעים להגיד תודה, אלא רק מתלוננים שחם, שמשעמם, שזה לא טעים ושמגיע להם הכל על מגש של כסף, ועל כל שטות קטנה מאחור הם פותחים מלחמה. וגם עם אשתי אני לא יודע מה קורה, אבל פתאום כל מילה שלה נאמרת בקוצר רוח, כל החלטה קטנה הופכת לוויכוח מר, ותמיד בסוף אנחנו רבים יחד בטיולים. כסף לא חסר לי לטייל בכל העולם, אבל למה לטייל? אם בסוף יש לי רק צער ועוגמת נפש מזה?
אני אדם ביקורתי כלפי עצמי. ולא יודע מה, משום מה, כאשר אני בחופש עם הילדים או עם אשתי, אולי בגלל שאני איתם הרבה, אני פתאום רואה ומסתכל על הילדים: איך הם מתנהגים, ואיך הם צועקים, ואיך הם מדברים, במקום לזרום, לשמוח ולהחליק. ואני לא יכול לשתוק, ואני מעיר, ולפעמים אף בחוזקה, וככה הגלגל ממשיך.
התחלתי להסביר לו שהוא ממש לא היחיד: שזה קורה ללא מעט אנשים בגלל מצב התודעה שלא יצא לחופשה. והסברתי לו בדיוק איך זה קורה ולמה זה קורה:
המזוודה שאף אחד לא שוקל בשדה התעופה
אנחנו שוברים את הראש איזה מזוודה לקחת, שוקלים כל תיק בחרדה פן נחרוג ממשקל היתר, ומוודאים שלא שכחנו שום דבר בבית. אבל יש מזוודה אחת שאנחנו מעמיסים איתנו לטיסה בלי לשקול אותה בכלל, והיא המזוודה הרגשית.
אנחנו אורזים לתוכה את כל הלחצים, הביקורת העצמית, השחיקה מהשוטף והציפיות המוגזמות, ועולים איתה למטוס כאילו כלום. ואז מתפלאים למה כשאנחנו נוחתים בשוויץ, הדבר הראשון שאנחנו פותחים זו לא המזוודה עם הבגדים, אלא את מטעני החיכוך הרגשיים שלנו.
הלב של העניין: התודעה שנשארה בגלות
חופשה היא בעצם צורך של הנפש להחליף מצב מסוים במצב אחר כדי להגיע למצב של שחרור ורוגע.
אבל אם רק הגוף מחליף מצב, אבל התודעה שלנו השלילית לא משנה מצב, שזה אומר המחשבות השליליות, הביקורתיות, לדעת לזרום עם דברים בחיים, לשמוח במה שיש ולהסתכל חיובי, אז גם בחופש, אולי הגוף שלנו יראה הרים מושלגים בשוויץ, אבל הנפש שלנו תהיה באותו מצב שהוא היה בבית.
וכאשר מדובר באדם ביקורתי הקושי הזה מתעצם פי כמה וכמה. העובדה שהתודעה לא משתנה ונשארת תקועה באותם הרגלים הופכת את החופשה למשוואה בלתי אפשרית.
ואז, שום מצב אחר שהוא יהיה הכי יפה והכי טוב שיש, האדם ימצא מה שרע, מה שלא יפה, יחפש את הרע, יריב עם הילדים ועם בני הזוג. אמרתי לאותו יהודי: אתה יודע למה קשה לך עם טיולים עם הילדים ועם אשתך? כי הגוף שלך יוצא לטיול, אבל מצב התודעה שלך נשאר אותו דבר!
אני שומע מאנשים לא מעטים שדווקא החופש עם הילדים ועם בני הזוג הוא זמן מועד לפורענות ביניהם. זה זמן של טריגרים למריבות, כעס ועצבים. והסיבה היא אחת ויחידה: שמצב התודעה שלהם לא משתנה בחופשה, כי הם לא עבדו על מצב התודעה שלהם בבית להסתכל חיובי, להתגבר על כעס, לא להיות ביקורתי וכו'.
אז כאשר הם בטיול והם נמצאים הרבה ביחד, מצב התודעה מפוצץ בטריגרים יגרום לפיצוץ בטיולים. ומה שקורה בסוף בטיולים זה כעס, עצבים, צעקות, מריבות ומה לא.
כשאנחנו מנתחים את זה לעומק, הפסיכולוגיה מוכיחה כמה היית מדויק. מעבר לעניין התודעה, פועלים כאן שני כוחות נסתרים.
הראשון הוא עומס קוגניטיבי טוטאלי שבו בבית אנחנו רגילים לשגרה מובנית ובחופשה המוח שלנו קורס תחת אינספור החלטות קטנות מרגע לרגע מה שגורם מיד לדלדול מאגרי הסבלנות ולהתפרצות על כל שטות.
השני השלכה פסיכולוגית: שבה המשקל הכבד של הביקורת העצמית שאנחנו סוחבים לא מצליח להישאר בפנים, ותחת לחץ הטיול אנחנו משליכים את הביקורת הזו החוצה אל הילדים ואל בן הזוג ומוצאים מיד על מה לכעוס.
תמונת המראה: כשהילדים הם פשוט המראה שלנו
האמת המרה היא שהילדים שלנו הם המראה הדיגיטלית החדה ביותר של הנפש שלנו. כשאנחנו מתרגזים שהם לא יודעים להגיד תודה, שחם להם ושמשעמם להם, אנחנו בעצם רואים מול עינינו את החלק בנו שמתקשה לקבל את המציאות כפי שהיא, שרוצה שהכול יעבוד חלק ושמתמרמר על כל קושי קטן. הצעקות שלנו עליהם בטיול הן בעצם צעקות על עצמנו, על כך שהפנטזיה הנוצצת התנפצה.
תשאלו כל זוג לפני החופשה מה הם מצפים שיקרה, ותקבלו רשימת חלומות נוסח הוליווד הכוללת גיבוש עמוק, טיולים פסטורליים וחיוכים בלי הפסקה, ולפסיכולוגיה יש שם לזה והוא אפקט הציפייה המופרזת. המוח שלנו מייצר פנטזיה נוצצת, וכשזה פוגש את השטח עם הילדים שמשתעממים, המריבות על המושב האחורי באוטו, העייפות שמכרסמת בכל חלקה טובה והעובדה שאין רגע אחד שקט לנשום, הפער העצום הזה הופך מיד לתסכול עמוק. וכשהתסכול מציף את המערכת, אנחנו מוציאים את הקיטור אחד על השני, בני הזוג ההמומים שרק רצו רגע של שקט, או מתפרצים על הילדים בלי פרופורציה. הפנטזיה מתנפצת והשאריות נופלות בדיוק עלינו.
במשך כל השנה יש לנו את מרחב המחיה שלנו כשכל אחד בורח לעבודה והילדים במסגרות ויש שגרה ונשימה ומרחק בריא שמאפשר להתגעגע. אבל אז מגיע החופש ובבת אחת אנחנו נזרקים לתוך אינטנסיביות רגשית ופיזית טוטאלית של עשרים וארבע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע באותו חדר ובאותה צפיפות, והמחקרים הסוציולוגיים קוראים לזה אפקט הצפיפות. כל החלטה קטנה וטיפשית לאן הולכים עכשיו, מה מכינים לצהריים או מי מטפל בצעיר שבוכה הופכת למוקד חיכוך ענק, וכשהמרחב נעלם והאוויר הדליל נגמר, כל פיפס קטן מדליק מדורות שלמות בבית, על בסיס מחקרים רחבי היקף בתחום הפסיכולוגיה המשפחתית והרווחה הנפשית החוקרים את השפעתם של שינויי שגרה קיצוניים, מעברים בין מסגרות לחופשות וההשלכות של עומס רגשי ומרחבי על דינמיקה זוגית והורית.
הבשורה הטובה היא שזה בידיים שלנו ואפשר לשנות את המשוואה בעזרת שני צעדים פשוטים. הצעד הראשון הוא תיאום ציפיות מול המציאות, להבין מראש שטיול עם ילדים הוא לא סרט פרסומת אלא החיים עצמם, דינמיים וחיים, וכשמשחררים את הפנטזיה ההוליוודית מפנים מקום לקבל את הרגע כפי שהוא. הצעד השני הוא עצירה לנשימה בשיא הטריגר, שבו ברגע שמרגישים שהביקורת עולה והעצבים מתחילים לבעור, עוצרים לשתי שניות, נושמים עמוק ושואלים האם אני כועס עכשיו עליהם או על זה שהעולם לא זז בדיוק לפי התוכנית שלי.
החופשה האמיתית היא לא כרטיס טיסה לשוויץ, אלא כרטיס כניסה לשקט פנימי. לכן, לפני שאתם סוגרים מלון ומשלמים הון של כסף, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם שאלה אחת נוקבת: האם החלפתי מצב תודעה והאם אני יודע ליהנות ממה שיש לי עכשיו בתוך השגרה הפשוטה והאפורה? תמיד כדאי לטפל במצב של תודעה שלילית בבית בלי קשר לחופשה, כי מי שיודע לתרגל הקשבה, חמלה ושמחה ביום שישי רגיל בבית יגלה שהשלווה האמיתית לא תלויה רק בהרים המושלגים של חוץ לארץ, אלא מתחילה בראש, נבנית בלב, ומאירה באור חדש את כל המשפחה כולה.
פגשתי את אותו יהודי שוב לא מזמן. הוא חייך אליי חיוך רחב וסיפר לי בהתרגשות על הטיול האחרון שלהם. הפעם הם נסעו בדיוק לאותם מקומות, עם אותם הילדים, ואפילו באותה צפיפות בדיוק. אבל משהו עמוק בתוכו כבר היה אחרת לגמרי. הוא סיפר שחודשים לפני הנסיעה הוא החל לעבוד על מצב התודעה שלו בבית, לתרגל שמחה פשוטה, לשתוק כשעולה הביקורת ולהסתכל על החיים באור חיובי. וכשהם נחתו ביעד והגיעו הרגעים המוכרים של העייפות והטריגרים, הוא עצר רגע, נשם עמוק, וקיבל את הילדים באהבה אמיתית במקום בביקורת קשה. הוא לחץ לי את היד ואמר לי בעיניים נוצצות שזה היה הטיול הראשון בחייו שבו הוא באמת נהנה מכל רגע, כי הוא הבין שהשוויץ האמיתי לא נמצא בשום נוף מושלג בחוץ לארץ, אלא בשקט העצום שנחת לבסוף בתוך הלב שלו ושל המשפחה כולה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני מאחל לכם חיים של תודעה בריאה ומאושרת. תיהנו תמיד מכל מקום שבו אתם נמצאים, ותזכרו תמיד שהשם איתכם בכל רגע. שבת שלום!
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות