המחותן העתידי הערים קשיים - כך אבא של החתן שרד עד הסוף הטוב | סיפור מטלטל

אומרים עלי שאני אדם אמיד מאז ומתמיד - נשמע חרוז נחמד, נכון?! ברוך השם, מאז שהייתי ילד גדלתי בתחושה שסביב השולחן לא חסר כלום. תמיד היה שפע, תמיד הייתה רווחה. יש לי ברוך ה' רשת חנויות, כל חיי הם למען ילדיי. במהלך השנים חיתנתי ברוך השם את הילדים, וכולם כבר מסודרים ברוך השם, חוץ מעדינה בתי הקטנה שעדיין לא הגיע זמנה.

אבל הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום הוא על אחד המחותנים שלי - דמות רבנית מוכרת מבני ברק, השווער של צביקה הבן שלי.

כשההצעה הגיעה, הבנתי מיד שהבן שלי עומד להיכנס למשפחה חשובה, מיוחסת ומוכרת מאוד. אבל תאמינו לי, באופן אישי כל התפאורה הזו לא הייתה עילה ללכת על זה. מה שעניין אותי כאבא זה דבר אחד פשוט: שהילד שלי יהיה מאושר, ושיהיה מוקף באנשים טובים וישרים.

כזה עוד לא היה: המקווה המחומם מתקופת האריז"ל - היחיד שנמצא עד כה בצפת העתיקה

ישראל שפירא|12:15

אחרי הפגישה השנייה, צביקה חזר הביתה עם עיניים נוצצות. הוא יושב מולי ואומר לי בביטחון: "אבא, חבל על הזמן. חבל סתם למשוך ולחפש עוד, זו הכלה שלי, נקודה!".

אני מבין את ההתלהבות של בחור צעיר, אבל בתור אבא עם קצת קילומטראז' בחיים, ידעתי שאני חייב לקרר קצת את האמבטיה כדי למקד אותו. אמרתי לו: "צביקה יקירי, שמחה גדולה, אבל תנשום. גם כשבטוחים, צריך להיפגש עוד, להכיר עוד צדדים ועוד עולמות במי שאתה הולך לבנות איתה בית".

עוד אנחנו מדברים, הטלפון מצלצל. השדכן על הקו: "שאול, הרב רוצה להיפגש איתכם דחוף".

נכנסתי לאוטו, נסעתי לבני ברק, הגעתי לבית של המחותן לעתיד. נכנסתי בסבר פנים יפות ובכבוד הראוי, ואז הוא ניגש ישר ולעניין, בלי סיבובים.

"ר' שאול", הוא אמר לי, "בטח השדכן כבר אמר לכם שאנחנו אנשים פשוטים, ואין לנו כסף".

אני, שהשדכן בכלל לא נתן לי מידע כזה, עניתי בשלילה. אבל הוא המשיך ברצף: "טוב, בדיוק בשביל זה נפגשנו. אז ככה: אני יכול לתת חצי שכירות למשך שנה, החתונה חצי-חצי, ריהוט ומוצרי חשמל חצי-חצי, וכמובן שהחתונה תשולם מהמתנות".

ואז הוא אמר את הדבר הבא:

"ולגבי הדירה - כמו שאתה מבין, אין לי מאיפה לתת".

שמעתי את זה, ולא אכחיש - הלב שלי קפץ בקטנה. אבל יש לי כלל ברזל בחיים: לא שוברים את הכלים. כשאתה בטוח בעצמך, כשאתה יודע שבאת בטוב ובמטרה לבנות בית, אתה לא נבהל ולא יוצא מהכלים.

חיכיתי בסבלנות שהוא יסיים, לקחתי נשימה עמוקה, ואמרתי לו ברוגע: "כבוד הרב, אני נותן 100,000 דולר. ואני רוצה שתרגיש מהלב - הבת שלך מהיום היא הבת שלי. לגבי השכירות והמוצרים, נעשה חצי-חצי כמו שאמרת. לגבי החתונה - הורי החתן והכלה ישלמו חצי-חצי מכיסם, והמתנות יעברו ישירות לזוג הצעיר כדי להתחיל את החיים. אבל לגבי הדירה - חייבת להיות השתתפות גם מצידך. זה לא בשבילי, כבודו, זה בשביל הילדים שלנו. תחשוב על זה, בלי לחץ, אם יש חדש - אשמח לשמוע".

קמתי, לחצתי יד בחביבות ובכבוד הראוי, והפגישה מבחינתי הסתיימה.

עכשיו חברים, בואו נהיה דוגרי: סיטואציה כזו יכולה להוציא אדם מדעתו. הרי הוא ידע שאני בעל אמצעים, הוא גם ידע שאני הולך לתת סכום מכובד, הייתי יכול מיד להרגיש מנוצל, אחד כזה שבונים על הכסף שיש לו. כאילו, מה זאת אומרת "לדירה אני לא מביא שום דבר"? כל אדם, אם הוא רוצה, יכול למצוא דרך להתחייב על משהו בשביל הילד שלו.

חלפו כמה ימים, והשדכן שוב מתקשר: "שאול, הרב רוצה להיפגש בדחיפות".

נפגשנו שוב.

הרב אמר לי שהוא מסכים להכל חצי-חצי, שהמתנות ילכו לזוג, ולגבי הדירה - הוא מגרד משהו ויכול לתת 10,000 דולר.

ראיתי נכונות אמיתית מצידו, אבל רציתי להבטיח את העתיד של הילדים. היות ואני מוכן להיות רע רק לפני החתונה, אמרתי לו בבירור: "20,000 דולר! בעז"ה יהיה טוב. שיהיה לילדים בסיס נורמלי להתחיל איתו משכנתא".

הרב התכווץ ואמר שאין לו דרך להשיג סכום כזה בבת אחת.

כאן שלפתי רעיון שאני מציע לכל אחד מכם לאמץ: כשאתם נתקלים בצד שני שבאמת קשה לו ואין לו מזומן, תציעו את מה שאני הצעתי. אמרתי לו: "תתחייב על הסכום, ותהיה 'לווה תומך'".

מה זה לווה תומך? פשוט מאוד: זה אדם שמצטרף להסכם המשכנתא של הילדים מול הבנק. הבנק מסתכל על ההכנסות שלו, והוא משלם חלק קטן מההחזר החודשי של המשכנתא באופן קבוע. ככה הזוג מקבל את הסכום שהוא צריך עכשיו, וההורה לא צריך להביא עשרות אלפי דולרים במזומן מראש, אלא עומד בתשלום חודשי קטן שכל אחד יכול לעמוד בו.

ברוך השם, אבא שלה חשב על זה, הנהן, והסכים לתת את ה-20,000 דולר כלווה תומך. הפגישות המשיכו, והוורט נסגר בשעה טובה.

ואז, בדיוק כשחשבתי שהכל זורם, הגיע הקרחון הבא:

הווידאו בחתונה.

המחותן שלי הודיע נחרצות דרך הבת שלו: "אצלנו אין וידאו בחתונה, זה לא מתאים לסגנון שלנו".

למחרת הרב מופיע אצלי בבית, בכדי להיות הכי ברור איתי. "ר' שאול, אנחנו חייבים לדבר. זה לא מתאים, זה לא הסגנון שלנו".

גם הפעם, חברים, לא איבדתי את זה. נשארתי נינוח לחלוטין, שמתי את האגו בצד ונתתי לו להוביל את הדרך. ואז הרב בעצמו הציע: "בוא נלך לשאול דעת תורה".

אמרתי לו מיד: "כל דמות שתבחר אקבל את דעתו בברכה".

הוא בחר דמות תורנית מוכרת ומוערכת מאוד. הגענו אליו, הוא שמע את שני הצדדים, חיוך קטן עלה על פניו והוא פסק מיד: "אנחנו בדור אחר היום, הכל בסדר, יש אישור בוודאות".

שמתם לב לשיטה? אני לא יוצא מהכלים. נתתי לו לנהל את האירוע ולהביא את ההצעה שלו. כשהוא ראה שאני רגוע ולא מחפש להילחם, הוא בעצמו דאג למצוא את הפתרון. אחרי הכל מה המטרה שלנו כהורים, לפוצץ עסקאות טובות?! ממש לא! פשוט לדבר מהראש ולא מהלב. לא לראות בכל עיקרון של מישהו איזה פתיחת חזית ושליטה.

אין צורך להתגונן, להתווכח או להוכיח. יש צורך פשוט לתת לדברים להסתדר בנחת ולהיפגש עם המציאות בעצמם. נכון, לפעמים אנו רואים דמות מכובדת והלשון פתאום נקשרת לנו בפה, אבל צריך לזכור להתנהג בכבוד (לא רק שמדובר בדמות רבנית, אלא לכל אדם בעולם) באהבה ובלב טוב, אבל יחד עם זאת לעשות הכל להבטיח את רווחתם של הזוג, בפרט שמדובר בצביקה שלי, שהולך להיות אברך.

ברוך השם, זכינו בכלה מדהימה, ילדה זהב, בדיוק כמו ההורים שלה - אנשים טובים, ישרים ויראי שמיים.

הרעיון שלי בכל הסיפור הזה הוא אחד: לפני החתונה, אני מוכן להיות 'העורך דין הכי ממולח' בשביל הבן שלי והכלה שלי. לא משנה מי עומד מולי - תלמיד חכם או איש פשוט - אני לא עושה את זה בשביל הכבוד שלי, אלא בשביל הילדים, כי הכלה היא בדיוק כמו הבת שלי, ואני אולי מתנהג 'לא יפה' אבל לפני החתונה אני מוכן שככה יחשבו עליי.

המסר שלי אליכם, חברים: אל תשברו כלים! תדברו בכבוד, גם אם נראה לכם שהצד השני אדיש או לא מוכן להקריב. זה לא נכון - לפעמים אנשים פשוט צריכים שנתווך להם, שנביא רעיונות יצירתיים, ונעשה הכל מתוך רוגע כדי להגיע להסכם הטוב ביותר בשביל הילדים שלנו.